קונפטי באוויר, ניצוצות של צבעים, התחדשות פורצת מתוך קופסת מתנה כשהילת זוהר עוטפת אותה. היא חופשיה, נעה במעגלים, מנפנפת בכנפיה השקופות, מפזרת סביבה אבקת התרגשות צהובה כמו שמש חמה וזוהרת.
אני נעה לקראתה, תופסת אותה בכף ידי. היא חגה בכף ידי הפרושה ומשהו בי רוצה כל כך לסגור את אצבעותיי סביבה. לשמור אותה בתוכי, שלא תפרח ותעוף ותיקח יחד איתה את הזוהר, הצבעים וההתרגשות. וכשאצבעותיי מתקפלות פנימה נכנס בי החשש שמא האגרוף ימחץ אותה והיא תיוותר בידי, מחוצה, כנפיים שמוטות, מרוסקות. יישארו לי ממנה רסיסים של מזכרת ממשהו שפעם הרים לי את הדופק, ניתר לי בלב, הבריק את האישונים, גרם לי ליהנות מהדברים הפשוטים.
התחדשות. היא מגיעה תמיד ארוזה בעטיפה צבעונית, מרשרשת, משמיעה מנגינה של משהו מפתיע. כיף לקרוע את הנייר, לראות אותה פורצת. היא תמיד מרגשת.
רק למה היא נשארת לזמן קצר כל כך, למה יש לה 'פג תוקף'? כשהיא אחרי התאריך היא נראית לפתע מיושנת, בלה, לא נעימה ולא מרגשת. הצהוב נראה כמו בננה רקובה, הכנפיים עכורות ושמוטות, והמנגינה שלה צורמת. היא באה והולכת כמו עלים על העץ. יש לה תקופות של אביב ושל חורף.
איך אני גורמת לה להישאר, להתחדש בכל יום, ולגרום לפרפרים בבטן לחוג בתוכי גם כשכבר אין אור בפנים? איך אפשר להעיר דופק שרוצה לישון? איך גורמים ללב לפעום בעוז גם כשהכול אפור? הייתי רוצה לחנוט אותה, לעטוף אותה בתחבושות שישמרו אותה רעננה וצעירה, מומיה שלא נרקבת.
שנה חדשה בפתח. היא לא צריכה לדפוק. אנחנו כולנו מחכים לה, לא במבואה ולא בכניסה. אנחנו רצים לקראתה, מנפנפים בהתרגשות כשהיא צועדת לקראתנו נינוחה ואלגנטית. מפזרת משב מרענן של תפוחים ודבש. מחברות נשלפות, עטים חדים יורים למטרות. אנחנו מנערים מעלינו שאריות אבק אחרונות של שנה שחלפה, מוכנים נקיים ומצוחצחים לשנה החדשה.
עוד כמה שבועות וחודשים נתייחס אליה אחרת. היא תצטרך למשוך אותנו מהספה, לנפנף מולנו במחברת מקומטת, להזכיר לנו איך הרגשנו אז ביום הראשון כשהיא הופיעה.
אנחנו אוהבים חדש. גם העולם עובד כך, מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. מחזוריות החיים מורכבת בלולאות מחדש וישן וחדש. אך מה קורה בין לבין, מה מתרחש שם בציר הארוך שמחבר בין ההתחלה לסוף? האם הוא חי ונושם, גרף עולה ויורד, או קו ישר ואחיד שיורד, צונח מטה ונשבר? אני רוצה לשמר את ההתחדשות, לעורר אותה בכל יום מחדש, להתלהב מהעכור, הדהוי והמקומט. יש סיכוי?
זו שאלה שאני שואלת את עצמי, מחפשת לה תשובה. הייתי רוצה לדעת איך שנה חדשה יכולה להמשיך להיות חדשה גם באמצע חורף ארוך וקר. איך לשמר התרגשויות של היכרויות חדשות, מקומות, מטרות.
אם לכל יום יש שקיעה ולכל לילה זריחה, כנראה שהטבע מנסה לומר לנו משהו. וזה הרגע שבו סירת השאלות שלי עוצרת. שולה מתוך ים המחשבות מחשבה אחת חמקמקה, קצת אפורה ונראית לא מספיק חשובה. היא מספרת לי על הפסקות. אלה ששוברות את הרצף, מאפשרות לנו להתחיל מחדש לשרטט את הציר, גלים נעימים של שגרה. כשיש הפסקה יש התחלה שתבוא מייד אחריה.
כי השקיעה מבשרת את ההפסקה של היום ותחילת הלילה. וזריחה היא הבשורה היפהפייה להפסקה מליל כוכבים ותחילתו של יום מאיר. שבת היא הפסקה של שבוע ארוך ועמוס. וראשון הוא התחלה מרעננת לשבוע מיטיב ומבורך.
אני משחקת במחשבה בידי, מכדררת אותה כמו כדור בדולח. מתבוננת בה, לומדת אותה. מעמיקה בה. היא הייתה נראית לי סתמית, לא חשובה מספיק. כזו שנבלעת. חשבתי שהתשובה תהיה מפץ של אור וזיקוקים. בשורת העיתים. אבל היא כאן, התשובה. נמצאת איתנו. בתוכנו, בחיי היום יום שלנו. בטבע, ביהדות, בלוח השנה. בואו וניקח הפסקה משנה מדהימה שהייתה, ונכין את עצמנו לשנה החדשה. מלאה בהפסקות, במרווחים שיאפשרו לנו להתגעגע למה שאהבנו כל כך, בהתחלה.
צילום שער: שושי סירקיס