מדברים חינוך
חינוך, אומרים, הוא מה שנשאר אחרי ששכחנו את כל מה שלמדנו בבית הספר. חינוך הוא המסגרת של כל מה שאנחנו מאמינים בו ושואפים אליו, המדיום שלנו להעביר הלאה תמצית מזוקקת של ניסיון חיים לדורות הבאים.
אבל האם אנחנו מייחסים לו חשיבות הולמת למשהו גדול כמו שאנחנו מגדירים אותו? האם אנחנו מוודאים להשאיר אותו רלוונטי לילדי המאה ה-21 שאנו מגדלים? האם אנחנו רותמים את כל מה שאפשר לעגלת החינוך? האם אנחנו רואים ומפנימים ש'ברא כל אלה לשמשני'?
ולא פחות חשוב – האם אנחנו מבינים שחינוך, כמו חיים, הוא דבר שמגיע לכ-ו-ל-ם? האם תפיסת החינוך שלנו יודעת לקחת בחשבון את ה'אחר', הנחשל בהישגיו הלימודיים או המחונן? או שאנחנו נסוגים תדיר לקליפה המגוננת של תעשייה שבלונית שחוסכת מאיתנו הצצה אל מחוץ לקופסה, גם אם לא את המראות הקשים של אלו שנפלטו ממנה.
לקראת ליל הסדר שבו נשב אל שולחן החג ונדבר אל ארבעת הבנים כולם, חשבנו לייחד את נושא הגיליון לחינוך, בדגש על מערכת החינוך לגילאי היסודי והתיכון, הזמן שבו נקבעים הדברים.
הגר"ד לייבל שוטח על השולחן לראשונה את הביקורת המלאה שלו על ההסללה של מערכת החינוך החרדית כולה לנתיב זוהר וצר של אלף נכנסים ואחד יוצא, ומציע את פתרון ה'מתיבתא' שיאפשר לזהות את מי שאינם מתאימים – ולו זמנית – לישיבות, ולא לכפות את הישיבה עליהם ואותם על הישיבה.
הרב יעקב ישראל מקלב מנתץ בטורו את אשליית החינוך הבלתי-מתערב וסוקר מחקר על ההשפעות המדהימות של ברירות המחדל, ומי שהייתה לפסיכולוגיית הבית החינוכית של 'המקום', עינת ישפה, מדברת בראיון אישי על הכל, למן חייה האישיים והייחוס הממלכתי שלה ועד מהפכת השירות הפסיכולוגי בקהילה החרדית בבני ברק.
מנדי גרוזמן מראיין דמויות מפתח בחינוך החרדי-אלטרנטיבי, הממלכתי והפרטי, על התחום הכלל-חינוכי המכונה לעתים 'כישורי חיים', ואליעזר היון פותח דלת לטענות קשות על חוסר-חינוך במוסדות החינוך לבנים ואמירות ברורות על האיוולת שלפיה יש לעולם התורה סיבות לחשוש מעצם מתן האפשרות להכשרה מקצועית ברמה נאותה לחפצים בה.
מתי הורוביץ מרענן אותנו בפארק לזיהוי כישורים וח"כ משה ארבל מציג משנה סדורה וסדר יום אקטיבי לכינון ותקצוב מוגבר של חינוך חרדי עם מקצועות ליבה, וכפוליטיקאי משופשף, מסביר גם את אלו שנגד.
ואולי, מתישהו, נצליח לחנך גם את עצמנו.
קריאה מהנה