אמא משעמם לי

האם שיעמום משמעו בהכרח בטלה? תגליות נוירופסיכולוגיות חדשות מדברות דוuקא על התרומה של השיעמום להתפתחות המנטלית והרגשית של הילד

אולי יעניין אותך גם

שנה זו היא השנה הראשונה שבה "החופש הגדול" הגיע אלי בנחת יחסית. ילדיי כבר גדלו ואינם צריכים שאדאג להם לתעסוקה בימי החופש הארוכים. נזכרתי בימים שנדרשתי לארגן מסגרות, תוכניות, קייטנות ושאר פעילויות הקרויות בלשון העם "אטרקציות". הכל כדי לא למצוא את עצמי במרחב המתסכל שבין "אמא משעמם לי" לבין "איך את יושבת שעות בלי לעשות כלום". חונכנו מילדות לא להתבטל, שכן, כמאמר חז"ל: "הבטלה מביאה לידי שיעמום, והשיעמום מביא לידי חטא" (כתובות, דף נט, עמוד ב). ומאז אנחנו מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להימנע ממנו.

התפקיד הנוירולוגי של השיעמום

כמאמר חז"ל, אנו נוטים לקשר בין שיעמום לבין בטלה. אך האם שיעמום משמעו בהכרח בטלה? כאשר אנחנו עסוקים בפעילות כלשהי, קוגניטיבית (כמו למידה וקריאה), חברתית או פיזיולוגית (אכילה, התעמלות), אזורים מסוימים במוח מופעלים. במשך שנים נהוג היה לחשוב שיש אזורים ייחודיים במוח האחראיים על כל פעילות, ואכן בבדיקות הדמיה ניתן לראות שבעת פעילויות מסוימות, אזורים ממוקדים במוח "נדלקים", בעוד אזורים אחרים נשארים "כבויים". 

וכך, חוקרי מוח הצליחו במשך שנים לזהות אלו אזורים במוח אחראים על תפקודים אנושיים שונים. במהלך הניסויים, כל משתתפי קבוצת הניסוי מבצעת תפקודים קוגניטיביים, חברתיים, רגשיים או פיזיים בעודם מחוברים למכונת הדמיה, ובמקביל, משתתפי קבוצת הביקורת מחוברים למכונת ההדמיה ומתבקשים להמתין לתורם. הנחת היסוד הייתה שמכיוון שבעת ההמתנה האדם אינו עושה דבר, מוחו אינו פעיל ולכן לא תירשם בהדמיה פעילות מוחית מיוחדת. 

הגילוי החדשני הגיע דווקא מתוצאות ההדמיה של קבוצות הביקורת. בעת שהמשתתפים "המתינו לתורם" לכאורה באפס מעש, התגלתה פעילות מוחית שונה בתכלית מהפעילות שהכירו החוקרים מקבוצות הניסוי. בעת מנוחה, או "שיעמום" לא הופעלו אזורים ממוקדים אלא "נדלקו" אזורים רחבים במוח, רשתות נוירולוגיות, שלא היו מוכרות לחוקרים קודם לכן. 

למערכת זו הם קראו "רשת ברירת המחדל" (Default Mode Network). מדובר ברשת נוירולוגית ענפה הפועלת במצבי הביניים שבהם אנו לא עסוקים בפעילות הדורשת מאמץ מחד ולא נמצאים במצב שינה מאידך, אלא במצב של ערות רגועה. מצב שאנו מוצאים את עצמנו בחוויית being, לעומת doing. עם השנים החלו להבין שרגעים אלה של "שיעמום" הם מתעתעים. בעוד האדם נראה כלפי חוץ כלא עושה דבר, בפועל מוחו עובד, מקשר קשרים, מחבר חיבורים, מאחסן ומקודד מידע משמעותי ונפטר ממידע לא רלוונטי. ואכן חוקרים גילו רמזים לכך שלאחר פעילות נייטרלית ומשמימה פתאום נוצרות תובנות, מתגלים פתרונות לבעיות סבוכות, ועולים רעיונות יצירתיים. 

חשוב לציין שלצד ההתלהבות שבגילוי והדגש המושם על חשיבותה ותרומתה של מערכת ברירת המחדל, מחקרים הראו שבמספר הפרעות פסיכולוגיות ונוירולוגיות כגון מחלות אלצהיימר וסכיזופרניה, הפרעות קשב וריכוז חריפות, דיכאון והפרעות פוסט טראומטיות, זוהתה הפעלת יתר של מערכת זו. ממצא זה טרם הוסבר ולא ברורה המשמעות שלו, אך נראה שפעילות יתר של רשת זו אינה בריאה.

אם כן, ברור שמבחינה נוירולוגית יש חשיבות לצורך במרחבי "שיעמום" כדי לאפשר למוח לפתח ולהפעיל את מערכת ה-default על מנת להתאושש מהעומסים החושיים, הקוגניטיביים והרגשיים, ולייצר תובנות, המצאות ופתרונות יצירתיים. אך שאלת מיליון הדולר היא: כיצד מנהלים את זה? כיצד נדע מהו הגבול שבין שיעמום בריא ומגדל לבין שיעמום מופרז שעלול להוביל לבטלה שמפניה הזהירו אותנו חז"ל?

ילדים כיום נמצאים במסגרות כמעט מרגע הולדתם. זמנם מנוהל ומתוכנן על פי סדר יום מובנה, בין אם מסגרות פורמליות כמו גנים ובתי ספר, ובין אם בלתי פורמליות כמו חוגים ומטלות בית. אנחנו מודעים לחשיבות הרבה שיש למסגרות ולשגרה ולתרומתן לחווית היציבות והביטחון של ילדים. אבל המחיר הוא שלילדים כיום יש מעט מאוד ניסיון בניהול הזמן שלהם בכלל ובניהול זמן הפנאי בפרט. החופש, והשיעמום המובנה בו, הוא הזדמנות מצוינת ללמד את עצמנו ואת ילדינו ניהול זמן לא מובנה.

מבחינה התפתחותית, כדי להפוך את השיעמום לחוויה חיובית ובונה, ילדים צריכים לצאת מהאוטומט ומהפסיביות ובמקומם:

  • להיות מודעים לרגשות שלהם ולהבחין בין מצבים בהם הם נהנים ובין מצבים בהם הם משועממים.
  • לדעת ולהמשיג לעצמם מה הם אוהבים לעשות, כלומר אלו פעילויות מובילות אצלם להנאה.
  • להרגיש תחושת מסוגלות עצמית. לדעת שיש ביכולתם לשנות את המצב ולא להיות משועממים.
  • להיות מסוגלים ליזום מגוון התנהגויות ופעילויות שיובילו למצב של פנאי איכותי ומהנה יותר ופחות משעמם.

האתגר ההורי הוא לסייע לילדים לנהל את השיעמום ולגשר בין ההכרה שהם נמצאים במצב לא נעים (שיעמום) ובין היכולת לגלות ולבחור לעשות משהו אחר, מהנה וחיובי יותר, שאינו מוביל לבטלה. 

כולנו מסכימים שחופשת הקיץ היא הטריגר הגדול לשיעמום, אך ניתן ורצוי לתרגל ניהול זמן וניהול פנאי לאורך השנה כולה, על ידי עידוד פעילויות יצירה חופשית, משחק חופשי ומפגש תכוף עם חברים. חשוב לזכור שמדובר במיומנות נרכשת, וכמו כל מיומנות גם זו דורשת אימון.

כיצד נעשה זאת?

חשוב לזכור שהמטרה ההורית אינה למצוא לילד תעסוקה אלא ללמד אותו להבין את עצמו ולסייע לו למצוא פתרונות המתאימים לו ולנהל את זמנו. לכן עם הישמע זעקת "משעמם לי" חשוב לעצור, לנשום עמוק ולהימנע מהתגובה האוטומטית של הצעת פתרונות לתעסוקה. דבר נוסף שיש לזכור הוא שלעיתים ילדים משתמשים ב"שיעמום" כמילה זמינה יותר לרגש שלילי כמו "עצוב" או "בודד".  לכן מומלץ להתרגל לשאול שאלות סקרניות שמטרתן להבין את הרגש העומד בבסיס השיעמום. נסו להרחיב את השיחה סביב נושא הרגשות, תנו להם לגיטימציה, בררו איזה רגש היו רוצים להרגיש וחשבו כיצד יוכלו להגיע לידי כך. באופן כללי, במקום ליצור פתרונות מהירים, מומלץ ליצור ולפנות מרחב וזמן שבהם יוכלו הילדים לחשוב על רעיונות לתעסוקה משל עצמם ומתוך עצמם. 

כדאי לנסות לשמור על ראש פתוח ולנהל את השיח תוך שאלת שאלות הבהרה (ומה אתה חושב שאתה צריך בשביל לעשות פעילות זו?) אם הילד זקוק לאמצעים חיצוניים למימוש רצונו, דאגו לכך שאלה יהיו זמינים בבית (למשל חומרי יצירה). במצבים שהילד "נתקע" ואינו יודע לחלץ מתוך עצמו רעיונות או פתרונות, תמיד עדיף לשאול שאלות במקום להציע הצעות. לדוגמא, שאלות המתייחסות לחוויות מחופשים קודמים או לחוויות מהנות קודמות ("תזכיר לי שוב, מה הכי נהנית לעשות בחופש שעבר?") עשויות להזכיר לילד תחביבים נשכחים. יצירה משותפת של רשימת משחקים שיש לנו בבית יכולה להזכיר לילד משחקים נשכחים ולעורר געגוע ורצון לחזור ולשחק בהם. 

המרווח שבין הצלילים

אנחנו חיים בתרבות המעודדת עשייה ולמידה. שיעמום וחוסר מעש מתפרשים כעצלנות ובטלה ואילו עבודה ופעילות מובנית מתפרשות כבונות אופי. אך כנראה שגם כאן הדברים אינם חד משמעיים. באיטלקית קיים ביטוי: "il dolce far niente" – "המתיקות שבלא לעשות דבר". הכוונה אינה להאדיר בטלה ולהשתחרר מאחריות, אלא להחליט לשחרר מדי פעם את העשייה, את ה-doing, ולתעדף באופן זמני את השהייה, את ה-being, וליהנות מזה מתוך ידיעה שתיכף נחזור "לעשות". 

בדומה ליצירה מוסיקלית יפה, כך גם השיעמום וחוסר המעש התקופתי. ללא ההפסקות וההפוגות בין התווים המתנגנים, המנגינה הייתה פשוט רעש. כפי שראינו, נוירולוגית, קוגניטיבית וגם רגשית, אנו זקוקים לאיים תקופתיים של חוסר מעש, כדי שנוכל לחזור אל העשייה, הלמידה והיצירה בכוחות מחודשים ובמוח רענן.

איור: shutterstock

אולי יעניין אותך גם

לקט, שכחה ופאה

יצירתה של סיגל מאור מבטאת תהליך סיזיפי המזכיר את המודל של ספירת העומר - הבונה עקב בצד אגודל, יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, קומה במהלך הרוחני מפסח ועד שבועות

החינוך ליהדות בעת הזו

מי שרוכש ידע רב מבלי שהידע משפיע עליו, נקרא בשם הגנאי 'חמור נושא ספרים'. לימוד התורה צריך להיות מכוון אפוא אל התכלית: ללבן ולהוציא מתוכה את הדרך הנכונה לתיקון המעשים וליישור המידות

הרב יהושוע פפר

רגע של עיון

האנטישמיות החדשה והמרחב היהודי הרעיוני

טבח שמחת תורה עורר את החברה הישראלית לחשב מסלול מחדש. כמו המרחב הפיזי שלנו, הנבדל ונפרד בהכרח מזה של אומות העולם, כך המרחב הרעיוני שלנו חייב להיות נבדל. עליו להיות יהודי – מושתת ומבוסס על יסודות עצמאיים של העם היהודי

משה שפר

מגזין

ישיבות תיכוניות חרדיות: שילובים, ניגודים וחיבורים

לאחר עשור של צמיחה מואצת במספר הישיבות התיכוניות החרדיות, לראשונה הן מתאגדות ומשתפות פעולה. הכנס השנתי מבית האיגוד החדש חשף את הניגודים האידיאולוגיים והפרקטיים בין הישיבות השונות, אך גם אפיקים לשיתוף פעולה. משה שפר השתתף בכנס והביא את הקולות

נעם לב

לגדול עם תשובה

לגעת בכאב שלהם

אני מאמין שבלי קשר לדעתכם בסוגיית הגיוס, בעד או נגד או חלקית או מה שלא יהיה - אנחנו צריכים להתרגל לכאוב את כאב החיילים, הפצועים וההרוגים, כאב המשפחות, הכאב של עם ישראל

שונאים אותנו, כאן ושם

סיפורו של קומיקאי שכתב ספר רציני וכאוב, המהווה כתב אישום נוקב על אנטישמיות בשמאל הפרוגרסיבי בעולם, אך לא תורגם לעברית משום שהישראלים לא התחברו לניתוק שלו עצמו מישראל. ואז הגיע השביעי באוקטובר והפך לו את החיים

כניסת מנויים

כניסת מנויים