את העבודה על הכתבה הזו התחלתי בפוסט חיפוש מרואיינים בקהילת פייסבוק. הייתה לי הנחה סמויה שהשינויים שהמגזר עובר תדיר, האקדמיה, הצבא, ההייטק, הרשתות החברתיות, אולי חוללו שינוי מאז התקופה שבה אני הייתי בשידוכים. האמנם?
את חטאי אני מזכירה היום. אני הייתי הנערה הזו שנדחתה בגלל העדה שלה. שהכירה עלם פז, שלא הסכים לתת לה הזדמנות, שחשב שעדה זה לא באמת רלוונטי אבל לא היה מסוגל לפגוע במשפחה שלו. אני זו שלמדה בסמינר ליטאי מבוקש, שסיימה לימודים בהצטיינות, ועדיין הייתה לא ראויה. או אולי ראויה, אבל לא ראויה מספיק. חסרה את ה-DNA הנכון כדי להישקל כמועמדת לגיטימית לנישואין. זה היה לפני 20 שנה. הצלקת מזמן כבר החלימה, אהבה חדשה דרסה ישנה, ועדיין, הנושא הזה לא הפסיק להטריד אותי במהלך השנים. יכולתי להבין חוסר התאמה על בסיס פערי תרבות, דת או תפיסת עולם, אבל היה קשה לי להשלים עם התנגדות שנובעת על רקע של מוצא בלבד, למרות התאמה אפשרית בשאר הפרמטרים. בשלב מסוים החלטתי שצריך להרים כתבה אופטימית, מאחדת, כזו שמוכיחה שהכל אפשרי. אז פרסמתי פוסט, סיפרתי שאני עורכת כתבה על הנושא וביקשתי מזוגות ספרדים-אשכנזים מלב המיינסטרים לפנות אלי עבור ריאיון.
ולא מצאתי כאלה.
וזה לא שלא פנו. הם פשוט לא היו מיינסטרים. היו זוג חב"די מתוק,…
