איך אנחנו שותקים?

כיצד ניתן להסביר את תופעת "פרוש את ברלנד"? התקשורת הכללית כולה עוסקת במקרה המבזה, ראש הממשלה התנער פומבית, ואילו אנחנו שותקים?

אולי יעניין אותך גם

לאחרונה התפרסמה הידיעה כי השר לענייני ירושלים ומסורת ישראל, מאיר פרוש, פעל מול שלטונות אוקראינה לטובתו של אליעזר ברלנד (המנוע כעת מכניסה למדינה). המקרה מצטרף למקרים אחרים שבהם מדינת ישראל סייעה לביצור מנהיגותו של ברלנד, כגון בהדלקה במירון רק לפני כחצי שנה.

ברלנד, להזכיר, הוא עבריין שהורשע בעבירות נוראות – כאלה שהרסו את חייהם של קורבנות רבים וגרמו לחילול שם שמים בקנה מידה עצום. מלבד הכרעת ערכאות המדינה, פורסמו נגדו פסקי-דין חריפים של מספר בתי דין. מכתב של זקני חסידות ברסלב קבע כי "האיש הנ"ל הינו מכשול נורא ואיום לכלל ישראל", וקרא עליו את דברי חז"ל לפיהם "שתיקה לנוכח מעשיו של עבריין נחשבת כחיזוק וחיפוי למעשיו".

וכאן הבן שואל: כיצד פרוש מסוגל להרשות לעצמו לסייע, פומבית וציבורית, לאדם זה, כשהוא מחזק את מעמדו ואת שליטתו על קהל מעריציו? יתרה מזו, כיצד אנחנו שותקים לו? למיטב ידיעתי, לא נשמעה ולו מילה אחת של גינוי בשלוש הרשויות של האוטונומיה החרדית – הרבנית, הפוליטית והתקשורתית – זאת למרות שפרוש הוא נציג הפועל בשמנו. כשאנו רוצים למחות, עומדים לרשותנו מגוון כלים כבדים שידענו להפעיל נגד 'גזרת המשקאות הממותקים', חסידות בעלזא ומתווה לימודי האנגלית, מאפיית אנג'ל, וכהנה רבים. ואילו דווקא כאן, כאשר שתיקתנו עשויה להתפרש כהסכמה וחובת המחאה מוטלת עלינו, הסתיימה לנו התחמושת.

בתור ציבור…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?