תמיד חשבתי שיש לי קוצר נשימה, לא משהו דרמטי, רק תחושה שצריך לעצור רגע, לקחת אוויר כמה פעמים עד שאני מצליחה להגיע לנשימה עמוקה. אחרי כמה שנים מהחתונה שלי, כשהגיע החורף עם צינון רציני שהחריף את התחושה, החלטתי לגשת לרופא המשפחה בסניף לאומית בתל אביב. כאשר הגעתי אליו הוא קבע נחרצות שמדובר בחרדה, ואף הציע מרשם אם אהיה מעוניינת. "חרדה?" הופתעתי. מעולם לא חשבתי על עצמי כעל אדם חרדתי. סירבתי בנימוס, ובדרך החוצה לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי על כל הבדיחות ששמעתי פעם על תל אביב – העיר שבה הקלונקס והציפרלקס הם חלק מהשגרה, well, מה הפלא.
לאחר תקופת מה הייתי צריכה להגיע לסניף לילה בבני ברק, מאחר ומדובר ברופא הכי נחמד בסניף, סיפרתי לו כממתיקת סוד והתנשאות מסוימת את מה שהיה, ואילו הוא בתגובה השיב שבבני ברק כמויות הכדורים הפסיכיאטרים שנמכרים בבית המרקחת גדולה יותר, זאת לפי מה שסיפר לו הרוקח בסניף שעובד בשתי הערים.
הדברים של הרופא היכו בי. תל אביב, עם הדימוי החופשי, הלחוץ, והחשוף, נראית כמו המקום שבו מטפלים במשברים באופן גלוי ומדברים עליהם בפתיחות. בני ברק, לעומת זאת, עם חזות השלווה החברתית והערכים המוצקים, כנראה מסתירה מציאות שונה. מנקודת מבט אישית, זה היה רגע של התפכחות.
במאמרי בצריך עיון על "שפת העצמי" כמהפכה שקטה בציבור החרדי, סיפרתי על השיח הפסיכולוגי המודרני שנכנס אט אט לתוך המגזר. עד כמה התרגלנו בשנים האחרונות לשמוע על סדנאות ייעוץ וקואצ'ינג המכוונים ל"העצמה אישית". המודעות להפרעות נפשיות, דכאונות, פגיעות מסוגים שונים וחרדות מתחילה לעלות על פני השטח, והשיח צף גם במקרים שבעבר היו מוסתרים תחת שמיכה של טאבו: סיפורי גירושין, דיכאון אחרי לידה ואלימות במשפחה. בכיוון קצת שונה, העיתונות מלאה בכתבות על יחידים ש"מצאו את עצמם", ומדורי הספרות עמוסים בחיטוט בנפש הפרטית, במצוקותיה ובשאיפותיה.
לפני כמה שנים, בעקבות הצעה למחקר, התוודעתי לספרו של ד"ר יהודה גודמן, 'גלות הכלים השבורים' (2013). הספר מתאר שני מוסדות טיפוליים ייחודיים המיועדים לחרדים הסובלים מהפרעות נפשיות, ומנתח כיצד כל אחד מהם מתמודד עם המתח שבין שפה מחקרית-פסיכולוגית לבין האמונה הדתית. גודמן מתאר כיצד במסגרת הטיפול, התרבות החרדית עוברת עיבוד והתאמה, ולעיתים אף אתגור. המחקר מתמקד בקהילה חסידית קטנה ובמפעל שיקומי חרדי בירושלים של שנות התשעים, ומציע מבט חדשני על המורכבות של שילוב ערכי הפסיכולוגיה המודרנית בתוך מסגרת תרבותית-דתית שמרנית.
המוסדות המתוארים בספר פעלו בשתי גישות שונות. האחת שאפה ליצור שפה תורנית ייחודית שתספק לגיטימציה לטיפול פסיכולוגי בתוך המסגרת החרדית מתוך בניית שפה יהודית מהותנית מחתרתית של לכתחילה (זרמים בברסלב ובעוד חסידויות, לדוגמה). לעומתה, הגישה השנייה פעלה באופן פרגמטי, תוך אימוץ חלקי וזהיר של מושגי הפסיכולוגיה, אך תוך שמירה על מתח אידיאולוגי בשל היעדר התאמה מלאה לערכי המסורת.
המתח הזה מעניין אותי, כי הוא מגלם לא רק את האתגרים של השיח הפסיכולוגי, אלא גם את הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מתחים אידיאולוגיים, ובעצם סופגים אותם עד שהם הופכים לחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו – מבלי שתהיה לנו בהכרח מודעות לשורשיהם או למקורות מהם אנחנו שואבים. ומה דעתכם? האם כדאי לנו לחקור, לקרוא ולהבין לעומק את השפעת השיח הזה עלינו, או שמא עדיף פשוט לחיות לפי מה שמרגיש נכון לנו, מבלי להסתבך בהבנות המורכבות שהוא מביא?
איור: Shutterstock (מעובד)
