אלימות מבית טוב

הוא חייך. קם.  

 (- 'הכל סיפור של פיקסלים' מאת תמר)

הוא ראה אותי. החניפה לי המציאות הזאת, שיכרה כליל. חזרתי הביתה מהפגישות, מוטרדת מדברים שאמר וקבע, תקע מסמר חד בקיר הבית שטרם בנינו. אבל כשהתחלתי לפרק אותם, לבדוק מה הם אומרים על החיים שאחיה, כמה אני מסוגלת להם, נזכרתי בעיניו. תלויות בי כאילו אני כל עולמו. ובבת אחת שכחתי מה הטריד אותי, מה אמר. רציתי להיות התמונה על הקיר, להיכנס למסגרת. להידבק לבית. הוא אמר ויהי.

(- הערת שוליים מאת תמר)

אין הרבה רומנים חרדים שאפשר לקרוא להם בכנות 'פורצי דרך'. כשמדובר ב'הכל סיפור של פיקסלים', עם זאת, ניתן להשתמש בתיאור הזה בלי לחשוש מהאשמות בהפרזה. הרומן, שפורסם בהמשכים במגזין המקוון 'בין הזמנים' ויצא לאור בשנה שעברה, מתאר ביד אמן ובאותנטיות נדירה במחוזותינו, כיצד נראית אלימות במשפחה כשהיא מבקרת בבית בני ברקי טוב, עם כל חותמות הכשרות הנכונות. ההערכה הרשמית מדברת על כ-200,000 נשים בישראל שחיות תחת אלימות במשפחה, וגורמי מקצוע מעידים שגם בציבור היהודי הנשים הללו מגיעות מכל המגזרים. 

תמר הסופרת, יש לומר, לא הגיעה לנושא במקרה, גם לא מתוך רצון לזעזע. היא עצמה שורדת אלימות קשה במשפחה. "'הכל סיפור של פיקסלים' פרץ ממני יום אחד, וככה זה הרגיש. כמו גייזר שלא מבקש רשות", היא אומרת. "תקופה ארוכה ניסיתי לדכא את הסיפור הזה, להשתיק את הקול, את הכאב. הסתובבתי עם תמר שנים לפני שהפכה לגיבורה הראשית. וגם אחרי שהתחלתי לכתוב אותה, הבהרתי לכולם ובעיקר לעצמי שזה הולך להיות סיפור מינורי. שמונה פרקים. מקסימום עשרה. לא הבנתי כמה הסיפור הזה גדול, כמה מגיע לו מקום. 

"רק עכשיו, אחרי שהוא ספר, יכולה להודות באמת, לומר: כתבתי את הספר שהייתי צריכה לקרוא. ואולי, אולי, אם הוא היה נכתב לפני שנים, אולי אם הייתי פוגשת אותו אז, תמר הייתה דמות בדיונית לגמרי, בלי שום קשר אליי".

עד כמה 'תמר' היא אכן את? כמה מהסיפור סיפור וכמה מציאות?

"לא קוראים לי תמר ולבעלי לשעבר לא קוראים חנוך. גם הפרטים הטכניים האחרים טושטשו. הסיפור האישי שלי קרה לפני שנים, לפני עידן הקורונה והזום. התעלומה שפותחת את 'הכל סיפור של פיקסלים' ומזינה את העלילה לא קרתה מעולם. כל יתר האפיזודות שמופיעות בסיפור קרו, כך או אחרת. טשטשתי ככל שיכולתי. לפעמים טשטשתי בשבילי, בשביל הילדים שלי. לפעמים טשטשתי בשביל הקוראים. לא רציתי שיכאבו כל כך. והיה גם הפן התורני. אלימות במשפחה נוגעת, הרבה פעמים, במקומות נסתרים מן העין, פינות שאי אפשר לכתוב עליהן. גם שם נזקקתי לאפיזודות מטאפוריות יותר, כאלה שתספרנה-לא תספרנה".

כתיבה, כך גורס ציטוט מפורסם של העיתונאי האמריקאי רד סמית' היא תהליך של ייסורים במהותה. "כל מה שאתה צריך לעשות זה להתיישב ליד מכונת כתיבה ולפתוח וריד". ואם בכתיבה סתם כך, קל להבין שכתיבה ספרותית המבוססת על טראומה אישית מהווה אתגר קשה פי כמה וכמה.  

"בכנות? היה קשה. לא דמיינתי ש'הכל סיפור של פיקסלים' יכאיב לי כל כך", מודה תמר. "אני שנים אחרי הפרק הזה בחיי, קיבלתי לא מעט עזרה מקצועית שעזרה לי לעמוד על הרגליים, להמשיך ללכת. לפני שהתחלתי לכתוב, חשבתי בנאיביות שזה יהיה רק סיפור, מעין פלאשבק שאני מתבוננת בו מהצד, מגישה לקוראים. לא ניחשתי מה הסיפור הזה יציף, והייתי המומה לגלות כמה כאב קיים אצלי, גם שנים אחרי. לצד הכאב, הכתיבה הייתה תהליך תרפויטי אמיתי. היא אפשרה לי להסתכל לאחור במבט חומל יותר על עצמי, על הבחירות שעשיתי, והיא נטרלה כמויות גדולות מהאשמה שסחבתי כל השנים האלה. אני זוכרת ששלחתי לעורכת קטע קשה מאוד, מצועף. וכתבתי לה במייל מה קרה באמת. יצאה ממני נימה מתנצלת על אז, ואיך לא התכוונתי. והיא 'שטפה' אותי. הבהירה לי שמה שקרה לא קרה בגללי, ושאני לא אשמה בשום אופן. ממש זוכרת את הרגע ההוא – איך ישבתי מול המסך ובהיתי במייל כמעט שעה. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום חוץ מלשבת שם, לעכל: אני לא אשמה. זה נשמע מינורי כל כך, שלוש מילים בסך הכל. אבל בשבילי הן קנה נשימה".

מה היית רוצה שהספר יעשה בעולם, ובעולם החרדי בכלל?

"המילה 'מודעות' קיבלה צבע קלישאתי בשנים האחרונות, אבל באמת, זה הרצון. זאת התפילה. שנדע. הדרך לריפוי מתחילה שם, מהידיעה שיש פצע.

"כשאני חושבת על קהל היעד של הספר, אני מחלקת אותו לכמה מחנות. ראשית, התמריות. אלה שאחרי. הלוואי שהספר יעניק להן מחילה. ומקום. ריבונו של עולם יודע כמה מצומצם המקום שהן מקבלות למרות ההכלה לכאורה שמאפיינת את דורנו. אלה שלפני. שתדענה לזהות אורות אדומים, להבין: אם את חיה ככה – זה לא תקין. אם את סובלת ככה – זה צריך להפסיק. 

"ואני אחזור עוד פעם לסעיף המקום. לקהילה יש משקל ויכולת להטות את החיים לכיוון כזה או אחר. רלוונטי לכל מי שחי בעולם הזה, ובוודאי רלוונטי לשומרי תורה ומצוות. אנחנו לא רגילים ולא יכולים לחיות לבד. ולעיתים קרובות מדי התשובה לשאלה אם לחדול או לחיות תלויה בסביבה, בבחירה שלה אם לקבל, אם לתמוך. אני לא מאחלת לאף אישה בעולם להזדהות עם הסיפור של תמר, אבל אם קיימת אישה כזאת, אני מתפללת שיש לה שכנה או חברה שקראה את 'הכל סיפור של פיקסלים'".

למה אנחנו לא יודעים על 'תמריות' בעידן שנראה שבו הכל כבר מדובר בציבור החרדי? למה הסודיות המוחלטת עדיין משתמרת בדרך כלל בתחום הזה?

"זה מתחיל ב'תמריות', לפני הכל. מאד קשה לדבר את הכאב הזה. מאוד. הוא איום והוא מערער, מעצם היותו כאב שנוגע במהות של אישה כאישה. הרבה יותר קל לדחוק אותו עמוק, להעמיד פנים שהוא לא קיים, לא קרה מעולם. מעבר לחוויה האישית מול התהום הזאת, מאוד קשה לחשוף את הכאב הזה לעולם. הוא מדיף ניחוח חריף מאד של כישלון. גם אישה שמסוגלת להזדקף, לומר: 'אם הוא בחר להיות אלים – אני לא אשמה', לא יכולה לברוח מהאמת: היא בחרה להתחתן איתו. אז כל דיבור על הכאב הזה יכיל את הסאבטקסט הזה, את הצורך להתמודד איתו. 

"בפן הציבורי, זאת התמודדות לא סטרילית. היא נוגעת בנושאים שנמצאים בטאבו – זוגיות וכל מה שיש ואין בה. גם הציבור, ברובו, מעדיף שהסיפור הזה יישאר בצל, לא יציף שום דבר אסור, לא יזכיר מה עלול לקרות. אני יכולה להבין את הפחד להתקרב לכאב. מכבדת כל אחד ואחת שמרגישים שהספר לא מתאים להם. גם הכריכה של הספר מציינת במפורש שזה לא סיפור קל. לא רוצה להונות אף קורא פוטנציאלי, רוצה שיהיה ברור לכל מי שלוקח את הספר הזה ליד – זה סיפור כואב. מאוד.

"לשמחתי, קיימים אלה שמסכימים להתקרב בכל זאת, לקרוא, להקשיב. אני מעריכה ומודה. כל אדם בעולם שמכיר במציאות הזאת מצמצם את הסיכון שזה יקרה לעוד מישהי".

מי שהכיר מקרוב בצורה כזו או אחרת סיפורי-תמר, ימצא בספר הדהוד חשוב ללא ספק. אבל מה לגבי אלה מאיתנו שעבורם אלימות במשפחה היא מילים מהרדיו, דברים שלא קשורים בשום צורה למציאות כפי שהם מכירים אותה? גם עבורם, אומרת תמר, נכתב הספר.  

"בעיניי, וכך אומרות גם התגובות שקיבלתי על הספר, זה ספר נכון גם למי שנהנה מזוגיות תקינה, וגם למי שעדיין עומד לפניה. ולא רק בגלל ה'לא' שמלמד מה 'כן'. 

"והקהילה, דיברתי עליה. מסכימה לדבר שוב. ושוב. עד שמשהו טוב יקרה. עיניים, לב, הם מאסט לאישה שנמצאת במקום הזה, לא מצליחה לצאת".

בסיפור, תמר אוהבת את חנוך, ממש עד הסוף. גם כשהיא עוזבת, היא אוהבת. איך מסבירים את המורכבות הזו לאנשים מבחוץ שלפעמים עומדים חסרי הבנה?

"קודם כל, מקווה שהסיפור עצמו מסביר למה זה קורה, איך. בקצרה, חנוך הציע לתמר 'אהבה' לא סטנדרטית. הוא נתן ומילא חללים שאף אחד לא מילא לה. וכשהיא עזבה, החללים האלה נשארו ריקים. זה חלק מההתמודדות של החיים אחרי – ללמוד לחיות עם החללים האלה.

"הרבה פעמים, אם לא תמיד, קיימת מערכת פיצויים לצד האלימות. שום אישה מוכה לא תישאר בזוגיות שרק פוצעת אותה ורק לוקחת ממנה. תמיד יש שם משהו מעבר לפצע – אהבה, ביטחון, בית. ושם יושב התעתוע. זה הדבר שמחזיק אישה במערכת יחסים הרסנית. ובדרך כלל, דווקא אחרי פגיעה, בן הזוג מקסים כפליים, מוכיח בכל כלי שעומד לרשותו שהוא אוהב ושהוא יעשה בשבילה הכל. בשלב מוקדם יחסית, המשפחה והחברות מודרות, עוד סימן היכר של זוגיות פוגענית, ואז בכלל, אין ברירה אלא להישאר ולהיעזר בו כדי לחבוש את הפצעים, אירוני ככל שזה יישמע. הוא חובש והוא אוהב וככה בדיוק התעתוע מתעצם".

האם הדרכת הכלות המקובלת במגזר, והייעוץ הבסיסי לזוגות, נוטים להנציח אלימות במשפחה? אם כן למה?

"אני נורא לא רוצה ליפול לנימה שיפוטית. לא נכון לי, ולא נכון בכלל. לא מכירה את כל היועצים ואת כל מדריכות הכלות של המגזר. 

"אני כן אגיד, בזהירות, ובלי להתייחס ספציפית לאף דמות מנחה, מדברת כעת על כולן – יש נטייה לדחוף לנישואין, מהר ככל האפשר. לרוב, תקופת הפגישות אצלנו היא קצרה ולא באמת מאפשרת היכרות עמוקה. ועל הבירורים עצמם אפשר לכתוב ספר שלם, כמה הם בלתי אמינים. אם בחור או בחורה חוזרים מהפגישה, מהוססים, יהיו אנשים חכמים שיגידו להם לבדוק מה מציק, יבקשו מהם לתת מקום לסימני השאלה. ויהיו כאלה, פחות חכמים, שיפלטו משפטים כמו 'איזו בררנית' או 'רגליים קרות. קורה לכולם'. ייתכן מאד שהם צודקים ואלה היסוסים טבעיים. אבל בשביל המיעוט שרואה אורות אדומים, שמזהה שמשהו לא תקין כאן, לא עובד לו, אנחנו צריכים לאפשר סימני שאלה.

"ובקשר לשלב של אחרי אירוסין, בעולם מתוקן מדריכות כלות ויועצים זוגיים היו צריכים לחוות סימולציה של זוגיות הרסנית לפני שהם מרשים לעצמם לדבר עליה ממקומם במגדל השן.

"באופן אישי פגשתי את ה'מומחים' שהסבירו לי שאם הוא פוגע בי, זאת אשמתי. 'נתנו' לי טיפים איך להיכנע, איך לקבל אותו בכל מצב. משפטים כמו 'חכמות נשים בנתה ביתה' ו'אישה כשרה עושה רצון בעלה' הם משפטים שאסור לאישה פגועה לשמוע. הם רק מהדקים את החבל סביב הצוואר. 

"לא שוכחת את עצמי, בת עשרים, יושבת מול מדריכת הכלות שלי, שבוע לפני חתונה. השיעור הקריטי. היא סיכמה אותו במילים: "מה שבעלך רוצה, את צריכה לתת". הוא נתקע בדיסק שלי, והיה מורה הדרך שלי לתהום.

"אבל אני שמחה לספר שבשנים האחרונות אני פוגשת יותר ויותר מדריכות כלות מזן אחר, כאלה שמעלות על השולחן את הנושא של אלימות במשפחה, מספרות על האורות האדומים. גם בתחום הייעוץ הזוגי דברים השתפרו וממשיכים להשתפר. 

"סיפרתי קודם על אלה שלא עשו לי טוב, רוצה לסיים באלה שעשו לי טוב, והיו הרבה כאלה, ברוך השם. חלק מהם אנשי מקצוע, חלק מהם אנשים טובים בלי טייטל.

"רוצה להאיר עוד זן של אנשים שהציל אותי – כל הרבנים ומורי הדרך התורניים שזכיתי לפגוש ולהתייעץ איתם. אף לא אחד מהם קיבל בשלוות נפש את החיים שחייתי. מבחינתם, הפסק היה ברור מאד: אלה לא חיים, ואסור לי להמשיך לסבול".

מה את אומרת להורים בשידוכים שמבועתים שמא בתם תמצא עצמה עם חנוך כזה?

"הלוואי, הלוואי שיכולתי להבטיח להם ולי: זה לא יקרה לילדים שלכם, זה לא יקרה לילדים שלי. הלוואי. לא יכולה, לצערי. כן יכולה להציע מודעות והידברות על הנושא. יכולה לבקש, בשם ה'תמר' שהייתי: לא ללחוץ לכיוון מסוים, לא למוסס סימני שאלה. מרגישה שחובתנו, כהורים, לייצר להם מרחב להרגיש בקול, לדבר. שלא יפחדו לפסול שידוך כזה או אחר. שלא ירגישו מחויבים להתחתן, ומהר. כי הגיל, כי האחים אחריהם. ובעיקר, להבהיר לילדים שלנו, בכל הזדמנות, שהמטרה בשידוכים אינה החופה. המטרה היא זוגיות מאושרת שאין בה שום אלמנט מוחק או מקטין. זוגיות נכונה, בקיצור".

כשסיימה לכתוב את 'הכל סיפור של פיקסלים', זיהתה תמר צורך נוסף. ברומן, תמר כבר נשואה ואם, עמוק בתוך הדינמיקה הרעילה. אבל מה היה קורה אם הנורות האדומות היו נדלקות לה מבעוד מועד? כך נולד 'הערת שוליים', סיפור קצר שמתאר את תקופת השידוכים והאירוסין של תמר וחנוך, ומציין בבירור כל נורה אדומה שהייתה שם.

"כתבתי אותו לבת שלי", היא מסבירה. "היא עקבה אחרי 'הכל סיפור של פיקסלים' כשהתפרסם בתור סיפור בהמשכים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה דיברתי בבית על החיים שחייתי פעם-פעם.

"כשהיא התחילה שידוכים, מאד העסיקו אותה שאלות כמו: איך אפשר לזהות 'חנוכים'? מה אמור להרתיע? מה צועק 'לא'?

סיפרתי לה על האורות האדומים שהבהבו אצלי. היום, למפרע ואחרי שנים, מבינה כמה הם היו מהותיים. אז לא הבנתי. גם ההורים שלי לא הבינו. אלימות במשפחה הייתה מין כותרת רחוקה, לא קשורה אלינו, החרדים.

"הרגשתי שאני מוכרחה לשים את הסימנים באופן מסודר, לפרוט אותם במסגרת של סיפור. ככה 'הערת שוליים' נכתב. רק אחרי שהסיפור התפרסם וקיבלתי עליו תגובות מודות, תפסתי כמה זה לא רק הסיפור שלי".

• הכל סיפור של פיקסלים
• תמר
• הוצאת 'בין הזמנים'
• 268 עמ׳
• זמין באתר: il.co.pixelstory וב'דני ספרים' קניון רמות / כנפי נשרים, י־ם