בחודשים האחרונים מאז תחילת הלחימה מוצפות הרשתות החברתיות שלי, הדיגיטליות והממשיות, ביוזמות חברתיות ובקריאות להתנדבות. אינני מתכוונת להתנדבויות "השגרתיות" – ארוחה ליולדת, סיוע למשפחה שבנהּ מאושפז וכדומה, כאלה תמיד יש. אנחנו הלא חברה שמעלה על נס את ערך החסד והעזרה לאחר. אני מדברת על מאות יוזמות חברתיות לעזרה לאחר – קשירת ציציות, הכנת מזון מפנק לחיילים, עזרה לנשות מילואים בבישולים ובשמירה על הילדים, שלא לדבר על התנדבות עצומה ומבורכת במרכזי מפונים, עם ולמען מפונים ברחבי הארץ. הקריאה אינה רק לתרומות כספיות אלא למשאב יקר יותר מכסף – זמן. וההיענות? אדירה, מרגשת וחוצת גילאים, קהילות, מגזרים ותרבויות. היינו מצפים שבשל העובדה שעבר זמן רב מתחילת הלחימה, לצד החזרה לשגרת חירום נראה ירידה במוטיבציה, בפניוּת או בנכונות להתנדב. אך אין כך הדבר. אופי ההתנדבות והצרכים אולי השתנו, אך ההתנדבות עדיין בשיאה ושונה מרמות ההתנדבות שהכרנו בעבר. בשגרה, כאמור, אנחנו חברה המעודדת עזרה לאחר ופעולות חסד, וכולנו מכירים ארגוני חסד ופעולות התנדבותיות. אך מעניין לראות, שדווקא במצבי דחק שבהם אולי היינו מצפים להתכנסות פנימה והתמקדות בקרובים לנו, ישנה עלייה ברצון לצאת החוצה ולסייע לאחר.
מחקרים רבים עסקו בפסיכולוגיה שמאחורי ההתנדבות. החוקרים ניסו להבין מדוע אנחנו מוכנים לעזור ולתמוך באנשים שאיננו מכירים. הם מצאו כי מעבר לערך החברתי, הערכי והדתי שבעזרה לאחר, להתנדבות ישנם יתרונות…
