בחזרה לפולין: מסע בני הישיבות אל תחנות החיים והמוות

מהר מאוד הסתבר שמדובר באירוע רחב היקף. ההכנות – הן המנטליות והן הלוגיסטיות – החלו כחצי שנה לפני מועד היציאה. ההורים, שרובם לא מכירים את מסורת "מסע לפולין" מעולם הישיבות הכללי, קיבלו גם הם הכנה מיוחדת. במקביל, תכניות הלימוד בכיתות י"א וי"ב בישיבות 'חיי עולם', 'נשמת התורה' ו'המדרשה החסידית', עסקו לעומק בפולין, בשואה, במשמעות ובזיכרון, בזהות ובבניין. הכול היה חדש, ראשוני, טעון – ומרגש.

ואז הגיע היום. קור פולני שקט יחסית לעונה, שדה התעופה שופן בוורשה. מאה וחמישים נערים נרגשים, בליווי עשרות אנשי צוות ואורחי כבוד, נוחתים לקרקע שזוכרת. הארגון – מוקפד עד לפרט האחרון. חבילות ציוד אישיות מחולקות, האוטובוסים כבר ממתינים, והעיר ורשה – עטופה באלגנטיות של בירת אירופה – פותחת שעריה. כיכרות רחבות, רחובות ארוכים, גן חיות.

המדריכים מתחילים לשחרר את הסיפורים. לאט, לא כולם בבת אחת. הנערים, שלמדו רבות בשנה האחרונה, מביטים סביבם ונפגשים פנים אל פנים עם מה שעד כה היה רק שורה בספר. כאן זה קרה. כאן חיו יהודים במשך מאות שנים – ועם הכיבוש הנאצי חרב עליהם עולמם.

ורשה – טרבלינקה

בטרבלינקה מתרחש המפגש הראשון של המשתתפים עם מכונת ההשמדה. זו הפעם הראשונה שבה נדרשים הבחורים לעמוד מול הכאב הצורב ולהציב מולו את עמודי התווך של חייהם – אמונה, לימוד, זיכרון.

בשיחת סיכום שנערכה לאחר המסע, מציין הרב אליעזר שטיינברגר שליט״א, ראש ישיבת נשמת התורה, את מחנה טרבלינקה כתחנה המשמעותית ביותר עבורו: "מחנה טרבלינקה הוא התחנה הסופית של יהדות ורשה המפוארת. במידה מסוימת זהו סוף הסיפור של יהדות ורשה. אך בפרספקטיבה רחבה יותר, מחנה טרבלינקה הוא המקום בו ניתן לראות כי יש עוד הרבה מעבר. ענקי הרוח והמוני עמך בית ישראל שנספו כאן, בחרו בדרכם האחרונה להצהיר כי הם מאמינים בבורא העולם, בנצחיותו של עם ישראל ובקדושת הרגע, שעם החושך והאפלה הנוראיים שבו, מהווה חלק מתמונה אלוקית שלמה".

המסע אל טרבלינקה מלווה בשירת "אני מאמין". ההליכה איטית, מהורהרת, והשקט חותך. הקור חודר, אך ציוד החורף שחולק מראש עושה את עבודתו.

זהו גם הרגע להזכיר את הצלילים שליוו את המסע כולו – שלוש גיטרות שנשאו יחד איתן גם מסר עמוק. האחת בידי ישראל מאיר – מוזיקאי, איש תקשורת, וחזן בלוויות צבאיות במסגרת שירות המילואים. ניכר בו כי הוא סוגר כאן מעגל אישי, מטלטל. על הגיטרה השנייה פורט שייקה הרשלר, קומזיצר צעיר ומבטיח מביתר עילית. הגיטרה השלישית מוחזקת על ידי דמותו האייקונית של הרב עקיבא המניק שליט״א, ראש ישיבת 'חיי עולם' והמלחין הוותיק של המוזיקה הישיבתית-ליטאית.

לפתע, הדממה מופרת בקולו של הרב שטיינברגר, הקורא את שירו של ולדיסלב שלנגל:

 "…כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
ואין אפילו קופה
גם איש המטענים איננו
ובעבור מיליון
לא תקבל כרטיס חזור…"

הכפור הפיזי מקבל לפתע חום אנושי כשהרב מספר על ה"שופ" – סדנת ייצור הנעליים של אברהם הנדל בוורשה. שם, בתוך הגטו, ישבו גדולי עולם: האדמו״ר מגרודז'יסק, זקן אדמו"רי פולין; האדמו״ר מפיאסצנה; האדמו״ר מאלכסנדר ועוד – ולמרות המציאות האכזרית סביבם, הם עסקו בהוויות אביי ורבא.

עד שיום אחד נשלחו כולם להשמדה. האדמו"ר מגרודז'יסק, שראה את הארובה והבין לאן הגיע, פנה אל סובביו ואמר: "ייתי ולא אחמיניה כבר נאמר על רגעים אלו של חבלי משיח. אנו הגענו אליהם, אין לנו להרהר, צריכים אנו לשמוח". ולצלילי המילים הללו – פתחו הנידונים למוות בשירה.

הרב שטיינברגר מוסיף לספר על הרב משה חיים לאו, רבה של פיוטרקוב, שאת דמותו ספגו הבחורים בהרצאות ההכנה של בנו, הרב ישראל מאיר לאו שליט״א, ושל נכדו, הרב דוד לאו שליט״א. הוא מספר כיצד עמד שם, וחשב בקול רם שנותרה לו רק מצווה אחת לקיים – מצוות קידוש השם. "וקרא בצלילות הדעת ובקול גדול לקיים אותה בשמחה".

במקום הזה, בטרבלינקה, חלק מהתלמידים עורכים סיום מסכת. הרב שטיינברגר קורא להם להחיות כאן, על אדמה שהופרתה באפר קדושים, את התורה של האדמו"רים מפיאסצנה וקוז'יגלוב, מסוכטשוב וקרימלוב – ולהמשיך את עסקי הנצח שנגדעו בשופ של הנדל.

הדמעות זולגות ושירת "לולא תורתך שעשועי – אז אבדתי בעוניי" פורצת אל שמי פולין הקרים.

מיידאנק 

הרב עקיבא המניק, ראש ישיבת חיי עולם, שומר על סברו הנעים כשהוא מנסה להסביר מהו מיידאנק בעיניו. ״מקום שבו רואים באופן מוחשי את תאי הגזים, שהם עדות לכל כך הרבה מקומות שבהם גם אמצעי ההשמדה נמחקו, לאחר שהפכו את היהודים לאפר. החוויה הייתה מוחשית — נגענו, כתף אל כתף, מבוגרים וצעירים, בכאב הנורא, וממנו התחזקנו והרגשנו את כוחנו כעם ישראל״.

המדריכים נותנים רקע על מערכת הרכבות המסועפת שהובילה לכאן, ועל חומר ההדברה ׳ציקלון B׳, ששימש להשמדת יהודים כאחרוני המזיקים. הכול אורגינלי — הגרמנים לא הספיקו להשמיד כאן ראיות להשמדה. על הקירות סימנים כחולים: שאריות החומר. הקרמטוריום ששימש לשריפת גופות נוכח גם הוא. זו ההזדמנות לספר על אנשי הזונדר-קומנדו, שבהם התגלמה הזוועה במלואה, כשהיו שותפים להשמדה. המשתתפים רואים באיזו נקודה קיבלו את הנידונים למוות וסייעו להם להתפשט, ובאיזו נקודה הכניסו את גופותיהם לשריפה. הלב לא יכול להכיל.

הרב שטיינברגר מספר על שייע רוזנבלום, חסיד בעלזא, שביצע את התפקיד הנורא מכל. אחרי כמעט שני עשורים, בחורף תשל״ג, רוזנבלום חי בישראל ומקבל קריאה כאיש מילואים לטפל בחללים מהחזית הסורית במלחמת יום הכיפורים. כשרוזנבלום וחבריו רואים את שיירת המשאיות המלאה בגופות חיילים צעירים, הם עומדים דומם. איש לא מעז לגשת למלאכה. רוזנבלום ניגש ומרים באחת את הברזנט, כשהוא קורא: ״אני הולך לכפר על מה שעשיתי בזונדר קומנדו״. הוא נשא איתו את הכאב במשך כל השנים, למרות שהיה מחויב להמשיך במעשיו ופעל כהלכה. לאחר הסיפור אפשר למשש באוויר את תחושת הצמיחה מתוך האפר — התיקון אחרי השבר.

עוד ממשיך הרב שטיינברגר לספר על המוטיב הבולט בעדויותיהם של אנשי הזונדר-קומנדו: קריאות ״שמע ישראל״ שפרצו מתוך התא הזה ועוד רבים דומים לו ברחבי פולין. הבחורים מתחברים בקלות אל משמעותה של קריאת הנצח היהודית, עם סיפורים טריים מטבח שמחת תורה — האחים קלמנזון שדפקו בדלתה של משפחת מאיר בבארי, אך מיכל מאיר לא פתחה להם את הדלת כי חשבה שהם מחבלים, עד שצעקו ״שמע ישראל״. החיילים שהתבצרו במוצב כיסופים באותו הזמן לא אפשרו לכוח החילוץ להיכנס, עד שנשמעה זעקת ״שמע ישראל״.

עוטף עזה ומיידאנק, ירושלים ופולין, מתאחדים בקריאה אחת. הרב עקיבא המניק מקיים מעמד של קבלת עול מלכות שמיים, ״שמע ישראל״ ו״ה׳ מלך״ עולים מעלה לקול תקיעת השופר. הוא מספר סיפור ששמע באופן אישי מהרב שך, על חמישים בחורים שהתעקשו לשיר, עירומים ועל סף מוות, ״אשרינו מה טוב חלקנו״, כי הגיעו להשמדה בעיצומו של יום שמחת תורה. ״צפוף פה״, אומר הרב המניק, ״אבל גם בתאי הגזים היה צפוף. בואו ניתן ידיים ונרקוד״. שירת ״אשרינו מה טוב חלקנו״ נישאת ברמה, הרגליים מתרוממות והדמעות מטהרות את הפנים.

ליז׳נסק – לובלין 

הרב מנחם בומבך, ראש רשת נצח וראש הישיבה במדרשה החסידית, לא מהסס כשהוא מצביע על ליז'נסק כמקום שנגע בו באופן מיוחד. "אמנם לא מדובר באתר שואה, אך יש בציונו של ר' אלימלך בכדי להסביר דברים רבים כל כך שקרו, בכדי לארגן את חיינו למסכת קוהרנטית אלוקית אחת. סבא שלי, יצחק צבי, שבני קרוי על שמו, היה בחור צעיר במחנה עבודה. בליל יום כיפור הוא לא היה מוכן לוותר על תפילה, זחל לתוך חבית ולחש 'סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו'. באותו הרגע הוא נשלף מתוך החבית בידיים של נאצי ששאל אותו בלעג: איפה האלוקים שלך? הוא נענש קשות על התפילה, ואני בטוח שהמלאכים בשמיים השתאו מול איש צעיר שאין לו כלום ויש לו אמונה.

"הוא וסבתי שיינדל איבדו הכול – והקימו מחדש, וביתר שאת. הם ייסדו את ארגון 'עשות חסד', שהיה ארגון החסד הראשון שהעניק צדקה ללא בירוקרטיה. הם בחרו לחיות. המשמעות לחיים, ההתלהבות לדברים שבקדושה, והחיים למען הזולת – מתעצמים בתורת החסידות, ורבי אלימלך, כמי שהפיץ את החסידות, הוא בעיניי דמות משמעותית במיוחד כשאנו מדברים על חיים שיש בהם".

ציונו של רבי אלימלך מלא בפועלים רחבי כתפיים שמפרקים טריבונות ורמפות גישה. רק שבוע קודם למסע חל היארצייט, ועדיין ניכרים במקום שרידיו. הקבוצה מתאספת ברחבה, והרב מנחם בומבך מסביר לתלמידים על המשמעות של מחשבה, דיבור ומעשה בחסידות. הוא נראה נרגש כשהוא סוקר את הקבוצה המגוונת: "שימו לב איזה עושר ומגוון יש פה, אנחנו מקיימים את הדבר האולי הכי משמעותי בחסידות – את דיבוק החברים, כפי שרבי אלימלך התחנן – לראות מעלת חברנו ולהתמקד בטוב ובמאחד".

הגיטריסטים מתחילים בפריטה מתואמת של "אדרבה", ולפני שהצלילים שוטפים את הרחבה, מפציר הרב בומבך בתלמידיו: "אתם בדיוק בגיל אותו מציג רבי אלימלך כגיל משמעותי לתיקון המידות, לשינוי משמעותי – היכנסו פנימה עם כל מה שדיברנו עליו, תתפללו".

התפילות הלוהטות בציון שוטפות חסידים וליטאים כאחד. המשתתפים מתקשים להתנתק מהמקום. ארוחת הצהריים נערכת בבניין הסמוך, בסגנון של טיש חסידי, כשהאווירה עודנה רוויית השראה.

חוויית קודש נוספת נרשמת בסיום המסכת בבניין ישיבת חכמי לובלין. הישיבה המפוארת הפכה למלון, אך לשעה קלה חוזר קול התורה להישמע בין כתליה, עם לימוד מסכת פסחים על ידי כל המשתתפים. ריקודי השמחה בסיום המסכת נשמעים ברחבי לובלין, והלב מתמלא.

יער הילדים – טרנוב

עדי בילבסקי, הממונה על החינוך הממלכתי-חרדי בעיריית ירושלים וממובילי היוזמה, מציינת את יער הילדים כמקום בלתי נשכח: "לאורך המסע ראינו חיבור חזק מאוד לערכים תורניים. מחד, חיבור חזק הן למסורת ולתורת ישראל, ומאידך חיבור עמוק לעם ישראל ולכלל ישראל. הבחורים בנו קומה נוספת באישיות שלהם שמבוססת על הערכים האלה. אחרי שביקרו באתרי ההשמדה והחורבן בפולין, הם יודעים היום מאיפה באו, ועכשיו בונים את 'לאן הם הולכים׳. השפעה משמעותית על הזהות הייתה לנקודה בה הם פגשו באובדן חיים עצום של בני גילם וצעירים מהם – הם הבינו יותר את המשמעות של היותם נערים צעירים השייכים לעם היהודי. הטקס ביער הילדים טלטל כל משתתף, ואני בטוחה שהתלמידים יקחו אותו איתם להעמקת הזהות״.

יום שישי. היער הירוק בשיפולי העיר טרנוב נראה כמו אתר קמפינג מזמין. קשה לדמיין את קהילת טרנוב המפוארת שנקברה כאן – ובמיוחד קשה לדמיין את שמונה מאות הילדים שנקברו באכזריות שלא תתואר.

הרב מנחם בומבך מספר לתלמידים המתכנסים סביבו במעגל ענק על סיפורו של ילד אחד, שבערב שבת עוד קיווה לאכול עם אמו, אך שניהם הובלו לכאן. אווירת השבת המתקרבת נוכחת ומחניקה מול הסיפור. הרב בומבך קורא לתלמידים להיות ערים ליכולת שלהם להמשיך את האור, להגשים חלומות אותם לא זכה יוסל׳ה הילד להגשים. התלמידים עוצמים עיניים ומכוונים לקבל עליהם משהו טוב.

השיר העתיק ״אויפן פּריפּעטשיק״ מתנגן נוגות. למשתתפים מחולקים דפים שעליהם מילות השיר ביידיש – מילים שקרוב לוודאי אותן שמעו בחייהם כל הילדים הטמונים כאן בקבר אחים, שמעוטר פרוביזורית בדובוני פרווה ובדגלי ישראל.

ואז נפרשת טלית ענקית – מהסוג המשמש בבתי כנסת בשמחת תורה בעליית ״כל הנערים״. מנהל המסע, אפרים זכריה, מכנס את כולם תחתיה: להתברך ולברך בערב שבת – מה שלא זכו לו ילדי טרנוב. שירת ״המלאך הגואל״ נישאת: ״יברך את הנערים״. ולרגעים נדמה שיש התאחדות בין הנערים העומדים כאן תחת הטלית, לבין הנערים שוכני העפר. ברכת אלוקים אחת לכולם.

תחושת הזכייה מורגשת באוויר. הרצון לנצל. זה הרגע שבו מקבל כל משתתף מכתב, שנכתב לו באהבה בבית ונשמר בהפתעה עד לחלוקה המדוקדקת כאן. כל אחד פורש לפינה זו או אחרת, והלב הפתוח גורם לפרצי דמעות מול המילים מהבית. הצוות החינוכי המתוגבר עוטף ברגישות את התלמידים, מעניק חיבוק תומך לאחד וטפיחה מעודדת לשני.

שירי קבלת שבת מושרים בטרנוב – על חורבות בית הכנסת של הקהילה הגליצאית התוססת, שהפכה לשממה. ״שבת קודש!״ רוקדים הצעירים ופורקים את המתח. ״אשת חיל״, ״גוט שבת! גוט שבת!״. מעט התיירים וקומץ התושבים נצמדים למראה המהפנט.

על תיאור השבת בקרקוב אדלג, כדי לא לחטוא בקלישאות. רוממות, התעלות, אחדות – הכול היה שם במנות גדושות. השבת קיבלה משמעות אחרת לאור חוויות המסע. והזמן נוצל ללימוד, לתפילות ברוב עם, לשיחות אמוניות מכוננות ולשירה. שירה וריקודים שקשה היה להפסיק.

החל ממוצאי שבת החלו ההכנות לביקור המשמעותי באושוויץ. עם שחר, אחרי תפילה וארוחה, התמקמו המשתתפים באוטובוסים – והגיעו אל המזבח הגדול של העם היהודי.

אושוויץ 

שי קלדרון, מנהל המחוז החרדי במשרד החינוך, בוחר את אושוויץ כנקודת מפתח בסיפור הגלות והתקומה של העם היהודי, ושל משפחתו בפרט: "ההתמודדות עם זיכרון השואה והחיבור לסיפור הלאומי של עם ישראל הם חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית והישראלית שלנו. המסע הזה מאפשר לבחורי הישיבות להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי שמאחד את כל חלקי החברה הישראלית. באושוויץ ניתן להבין את היקפי הזוועה ואת מספריהם של מיליוני היהודים המרכיבים את הסיפור הלאומי. באופן אישי, צילמתי דף מספר השמות הענק של אושוויץ, שם מופיע שם משפחתי מספר רב של פעמים. זהו סיפורנו כעם, אותו אנחנו ממשיכים כעת כאן בארצנו."

מתחת לשלט "העבודה משחררת" מתכנסים נערים בכיפות ופאות לתמונה קבוצתית. המצלמות מבזיקות, וההתרגשות גואה. הבלוקים אדומי הלבנים, המוכרים מסיפורים רבים כל כך, ניצבים סדורים בשורה שקטה וכבדה.

הרב אליעזר שטיינברגר בוחר להעביר לתלמידים הצעירים, מול בלוק 10 הידוע לשמצה, את משמעותה של המשפחה היהודית. במקום שבו התעללו בנשים ובגברים באופן שפגע ביכולתם להקים משפחות, הוא מבקש להאדיר את כוחה של האם היהודייה, ולדבר מעט על חיי המשפחה היהודיים.

העיניים רכות, הלב פתוח, והשיר העולה כעת הוא "קול ברמה נשמע". התלמידים מתחננים "מנעי קולך מבכי", ואחרי דקות ארוכות ומרוממות, הם ממשיכים בסיור בשאר חלקי המחנה — בין תאי עינויים לחצר המוות.

בתום הביקור במוזיאון המחנה, נערך טקס זיכרון רב משמעות. שי קלדרון נושא דברים, ומספר על משפחתו שגורשה מספרד לפני כחמש מאות שנה, עברה למקדוניה ומשם גורשה שוב — הפעם לאושוויץ. תשעים אחוז מיהודי מקדוניה נרצחו, ומשפחתו נמנתה עם המעטים שעלו לישראל.

הוא מוסיף: "רק לפני שנה וחצי, עם פרוץ המלחמה, טולטלו שוב מביתם בעוטף עזה. אנחנו לא באים לכאן לבד — אנחנו מייצגים מחוז חשוב במשרד החינוך ואת מדינת ישראל כולה. נצח ישראל לא ישקר. למרות כל הטלטלות — עם ישראל חי".

עדי בילבסקי, הממונה על החינוך הממלכתי-חרדי בעיריית ירושלים, חותמת את הטקס בדברים היוצאים מן הלב. הקבוצה הגדולה, מותשת ומוצפת, עושה את הדרך הקצרה למחנה הסמוך — בירקנאו.

בירקנאו

מוטי לייטנר, המשנה לראש עיריית בית שמש, חווה באופן אישי ומשמעותי את הביקור בבירקנאו. אב סבו, פינחס לייטנר, הושמד בדיוק כאן.

״בבירקנאו ראינו שלא היה מדובר בהתפרצות אימפולסיבית. הדברים נעשו בשיטתיות. היה זה מפעל הרס זוועתי, אדיר בהיקפו, מפלצתי. מכאן אנחנו צריכים ללמוד. גם התקומה צריכה להיעשות באותה שיטתיות – גם ברוח וגם בחומר. אנחנו בארץ שייחלו לה במשך אלפי שנים, ועלינו להתעקש, לבנות בעוצמה, במתודיקה, בעקשנות בלתי מתפשרת. סבא שלי, חיים לייטנר, יצא מכאן כילד יתום. אימו נפטרה בימים האחרונים שלפני השחרור, בין מילותיה האחרונות היא הספיקה לצוות על בנה שיכין תמיד ׳נעגל וואסער׳ (מים לנטילת ידיים) ליד המיטה. סבי עמד להישלח לבית יתומים בצרפת, ולפני שעלה לאוטובוס התפלל שמונה עשרה. המדריך לעג לו, איה האלוקים שהוא מתפלל אליו. בזעמו ובעקשנותו עזב סבי את הקבוצה והתגלגל בדרכים עד שהגיע ארצה. אף אחד מחבריו לא נותר שומר מצוות. זו השראה עבורי איך עלינו לחתור בכל הכוח למימוש החזון שלנו כאן בארצנו״.

הרציף בבירקנאו הוא סמל של מוות. אם רוצים לדמיין תחנה סופית – זה בדיוק המקום. הסיפורים על המשפחות היהודיות-הונגריות שהגיעו בהמוניהן, בלי לדעת לאן הן מובלות, זורמים מפי המדריכים. כצופה מן הצד, לא יכולתי שלא למצוא נחמה בתלמידים מותשים המוצאים מנוחה קלה על המסילה, תוך האזנה לסיפורים על התכנית להשמידם עד האחרון שבהם.

הם מבינים את המורכבות שבבריחה או התמרדות, כשאחת הנקודות המרגשות היא המשפחה היהודית – מקור החוסן של העם כולו – שהופכת לרועץ כשמדובר בבריחה. אף אחד לא יפקיר את בני משפחתו. אנשי יחידת ׳קנדה׳ שהיו אחראים על ארגון הביזה של רכוש הקרבנות, קמים לנגד העיניים בסיפורים של מסירות נפש להפרדת ילדים מאימותיהם, כדי שהאימהות יינצלו. הדי הנביחות של הכלבים האכזריים נשמעים בדמיון, השוטים המצליפים של חיות האדם חותכים שוב את האוויר לרגע קט של אימה.

הסיפורים המשפחתיים מתגלגלים. מיכאל נכטילר, מנכ״ל רשת נצח, מספר את סיפורה הייחודי של משפחת סבתו שחזרה מסיביר ונתקלה בקבר אחים אי שם במרחבי אוקראינה. אחד מהר״מים מעלה על הקו את סבתו, שמשחזרת את שעבר עליה בדיוק כאן בבירקנאו.

ישראל זיכרמן, הרוח החיה מאחורי המסע, קם כדי לספר את סיפורו של סבא אליעזר, שהיה יהודי הונגרי עשיר בעל חברה גדולה לזכוכית, חי באחוזה עם אשתו ושבעת ילדיו, ונלקח לעבודות כפייה כשהוא אינו יודע מה עולה בגורלה של משפחתו. שנה אחרי השואה, כותב הסבא מכתב מרטיט שמוקרא כעת על ידי זיכרמן.

״לאשתי בגנזי מרומים. לפני 18 שנים, עודי צעיר לימים, עמדנו תחת החופה״, כבר למשמע המילים הפותחות הלב נעתק. הוא ממשיך לתאר איך עבדו קשה כדי לעמוד בזכות עצמם על הרגליים מבחינה כלכלית, ואיך חנן אותם השם בילדים נחמדים בזה אחר זה. ואז מספר איך התחילו הצרות והוא גויס. נמלט ליומיים כדי להכין למשפחתו ׳כלי גולה׳ ובהיותו בטוח שמשפחתו עדיין בחיים ברח שוב והצטרף לצבא הרוסי, עד שהגיע לעירו החרבה וגילה כי נשאר בלא בית, בלא רכוש, בלא אישה וילדים, ובלא אף בן משפחה.

״בלע השם ולא חמל״, הוא ממשיך לקונן, ומספר איך הוא מחבק את בגדי משפחתו שקיבל מהשכנה הנוצרייה, וקורא מדי ערב את הכתובה ותעודות הלידה של הילדים, וזהו כעין מוסף לתפילת ערבית שלו.

זיכרמן, העליז בדרך כלל, מחניק דמעות, וכך כל הנוכחים. ״עם ישראל שרד כי יש לו סבא אליעזר״! הוא מכריז בעוז, וממשיך לספר על התקומה הבלתי נתפסת של הסבא מתוך השכול הנורא. על הקמת המשפחה, על הקמת מפעל-חסד להתרת עגונות ועיסוק בלתי פוסק בצרכי ציבור.

״ואפילו בהסתרה״, השירה הפעם ספונטנית. ״גם שם נמצא השם יתברך״.

עוד מסכת מסתיימת לה אחרי שנלמדה לאורך המסע.

הדרן עלך.

יתגדל ויתקדש.

״המסע הוא קרש קפיצה״, מגביה הרב עקיבא המניק את קולו למקסימום. ״הוא לא זיכרון בלבד, אלא תביעה שמחייבת אותנו להתפתח, להתקדם, ולהמשיך את חלקנו״.

״אני מאמין״, עונים לו המשתתפים בשירה הרמונית.

מסע מתווה דרך

מיכאל נכטילר, מנכ"ל רשת נצח, מספר על האתגר הרשתי והמשמעות

"כשיצאנו לדרך עדיין לא ידענו את גודל האתגר. מנגד, האמנו בגודל השליחות וזה מה שאפשר לנו להגדיל ראש, להיענות לכל צורך שצץ בדרך, ולהפיק את המסע ברמה הגבוהה ביותר שקיימת בתחום.

"רשת נצח היא רשת צומחת ומתפתחת בצעדי ענק, ומטבע הדברים לכל איש צוות העבודה השוטפת שלו, לא קל להכניס פרויקט בסדר גודל כזה, חלוצי, שאין לו אח ורע, לתוך המערכת ולמשך חודשים רבים. למזלנו בורכנו בשותפים נדירים לדרך: המחוז החרדי במשרד החינוך, עיריית ירושלים ועיריית בית שמש, שתרמו את חלקם והאמינו בנו לאורך הדרך. אנשי המקצוע המעולים בהובלת ישראל זיכרמן, בראו יש מאין, מסע שלא היה כמותו, מסע חרדי ממלכתי של בני שלוש ישיבות וחברי מועצת התלמידים במחוז. 

"ההרכב של הישיבות היה גם הוא נושא לדיונים. המדרשה החסידית בביתר עילית היא ישיבה חסידית תיכונית ייחודית, ישיבת נשמת התורה בירושלים היא ישיבה ליטאית מצטיינת, וישיבת חיי עולם בבית שמש מכילה את ההרכב המיוחד של בית שמש, יש בה תלמידים ליטאים ישראלים ולא מעט אנגלוסקסים. היו לנו חששות איך ייראה השילוב בין התלמידים. לבסוף, זו הייתה אחת מנקודות החוזק של המסע. האווירה בין התלמידים הייתה מיוחדת במינה, ולא הייתה יכולה להיות כזו אילולא ההרכב המגוון.

"ידענו שאנחנו פורצי דרך, ושאם נצליח – נתווה דרך למוסדות רבים אחרינו, בתוך הרשת ומחוצה לה. השקענו אקסטרות, בצוות מתוגבר, בתנאים גשמיים, ובכל מה שיכולנו וחווינו סייעתא דשמיא מבורכת. ספוילר לשנה הבאה: המסע הבא כבר שובץ בלוח של המסעות הממלכתיים לשנת תשפ"ו".