בין הזמנים שמח ומועיל!

מהו היצור הזה 'בין הזמנים', חמדה גנוזה שמאז שיצאנו לעבוד ניטלה מאיתנו וניתנה לאברכים ולתינוקות הממלאים את גינות השעשועים? ומה מתרחש במרחב המופלא הזה שנקרא קעמפ?

אולי יעניין אותך גם

"אין דבר כזה בין הזמנים, יש רק זמן הביניים", רועם המשגיח בקולו על בימת בית המדרש, שבועיים לפני שנצא כולנו לקעמפ.

מהו היצור הזה בין הזמנים, חמדה גנוזה שמאז שיצאנו לעבוד ניטלה מאיתנו וניתנה לאברכים ולתינוקות הממלאים את גינות השעשועים? ומה מתרחש במרחב המופלא הזה שנקרא קעמפ?

הפובליציסט פ. חובב, עליו גדלתי כילד קורא יתד נאמן, הבריק פעם וכתב שקעמפ הוא ישיבה טיפולית לצעירים מצוינים.

אני זוכר את בין הזמנים הראשון שלי (כאן התעכבתי כדי לנסות להבין מדוע אני נוקט לשון זכר והכרעתי שלמרות שאין לי הסבר, מוכרח הדבר שחופשה היא נקבה ובין הזמנים הוא זכר). סוף שיעור א' בישיבה הקטנה, תוכניה עמומה שנכתבה בידי הבחורים המבוגרים שבישיבה ואוטובוס עירני שנוסע לרמת הגולן.

עניין מעורר פליאה הוא לראות את צוות הישיבה במצב מאוורר, מחוץ למים הטריטוריאליים של בית המדרש. בערב הביאו איזה זמר עם גיטרה שאף אחד מלבדי לא הכיר. קולו גבוה, כיפתו גדולה וסרוגה ושיריו לא דומים לשום דבר מוכר. קראו לו אהרון רזאל. עד היום עומדת לנגד עיניי התמונה בה קבוצת בחורים עייפים יושבים על הדשא ומנסים להכיר את השירים ("חגיגה", "שיר המעלות" ו"צא מן התיבה" לקחו בהליכה) כשמולם רזאל שר לתוך מיקרופון שמחובר למגב רצפה ולידו ראש הישיבה הרב שלמה קניבסקי שליט"א, רב מיוחד באמת שהותיר עלי חותם. עשירית מזה לא יכולה הייתה להתרחש בתקופת ה"זמן". במוצאי שבת התאספנו ליד חדר האוכל של כפר הנופש לריקודים. אני שהייתי גרוע בריקודים התנדבתי להתייצב ליד הרמקול, לכלוא את הביישנות ולשיר.

רק היום, ממרחק של יותר מעשרים שנה, אני מבין כמה חשובים אותם רגעים, בהם ניתנת הזדמנות להביע כישרון שהוא לא רק ניתוח סוגיה עיונית. מרחב בין הזמנים והקעמפים מאפשרים לצעירים שלנו להיות הכי טובים במשהו. לא משנה אם זה בבניית אוהלים, בסנפלינג, או בתכנון וארגון אופרציית טיול מורכבת. גן עדן של חוויות הצלחה אפשריות ותחושת מסוגלות עצמית.

כמה שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי משתתף במחנה בני תורה. אירוע שלדעתי מחזיק זווית נוספת של הבלטת מסוגלות בתחומים שונים. כיון שהמחנה מכיל מאות בחורי ישיבות גדולות לצד מאות נערים מישיבות תיכוניות, נוצר מתח סמוי ולא בהכרח מדובר סביב השאלה מי מהמגזרים טוב יותר. בבית המדרש זה די ברור, יושב בחור ותיק בן 20 לצד נער תיכוניסט בן 16, גם אם שניהם חרדים זה לא כוחות. החלק המעניין מתרחש דווקא בחלקים הלא תורניים של המחנה. איזו קבוצה טובה יותר בכדורגל? בשחייה? בטיולי אקסטרים ובתחרויות שירה? ושם מתפרצת אצל בחור הישיבה התשוקה להיות הכי טוב, לא משנה באיזה תחום. דבר נפלא בעיניי ולא תמיד על השולחן.

אחרי שנישאתי, פניתי כמו רוב חבריי ללימודי כולל. חלק בלתי נפרד מהיותך אברך הוא הזכות לתקופה נדיבה של בין הזמנים. כאן העניין קצת משתבש. כי אם בישיבה כל קבוצת השווים חופשת ביחד, בעולם הנורמטיבי רוב האנשים, כולל בת זוגך, ממשיכים בשגרת העבודה שלהם, ומעבר לשעות מעטות של ישיבת בין הזמנים אתה מוצא את עצמך די בודד וקצת מיותר.

כמה שנים לאחר מכן, כשיצאתי לעבוד, מצאתי את עצמי די בהלם מכך שאיבדתי את כלי החמדה הזה ש'בין הזמנים' שמו. פתאום מתהפך הגלגל וצריך לבקש מהבוס כמה ימים בודדים כדי להצליח לנשום מעט עם היקרים לך.

אח, בין הזמנים בין הזמנים, אם רק הייתי שומע לדברי המשגיח "אין דבר כזה בין הזמנים, יש רק זמני הביניים" היו חיי טובים ונפלאים עד בלי ירח.

בין הזמנים שמח ומועיל! (למי שחוגג)

אולי יעניין אותך גם

הרב יהושוע פפר

רגע של עיון

זמן הלאומיות החרדית 

הציבור החרדי מתקשה להזדהות עם אמרות, גם של רבנים, המתגעגעות לחיים תחת שלטון זר. ייתכן שהמצב בשטח פותח פתח למנהיגות מסוג אחר

מאמר אורח

מאמר אורח

המשולש הבלתי אפשרי: החברה החרדית עומדת מול שאלות ללא מענה

האם נמשיך להחזיק רק בנורמות חיצוניות, או שנחזור לשורשים של ״וחי בהם״ במובן הרחב שמאפשר לדור הבא לשגשג כיהודים חרדים גאים בעולם המודרני? התשובה לשאלה זו תקבע לא רק את עתיד החינוך החרדי, אלא את עתיד היהדות החרדית כולה

אהוד בן יהודה

זרם התודעה

אל תגעו בנסיכיי

אנחנו חייבים אותם. היינו צריכים ליישב אותם בארמונות, להגיש להם יהלומים על כריות קטיפה, ובלבד שלא יטריד אותם דבר מלבד עסקם בתורה

שולי אביטבול

רוחות העונה

על חינוך, חרדה ומפגש

הבטתי בעיניים החרדות שלה, המבקשות עבור הילד שלה את העולם שבעיניה הוא הנכון ערכית ומוסרית, ולרגע אחד, הבנתי אותה

יצחק נזרי

שלוש נקודות

עוד לא מאוחר לנו להיות

מחשבות על מספרים ללא סְפָר ועל ברקים, רעמי פירוד וצלילים רכים יותר

עינת ישפה

פסיכולוגיה

להתנתק בלי לנסוע: כוחה של השגרה, חשיבותו של השינוי

אולי זה בגדר 'צרות של עשירים', אבל כולנו מרגישים לעיתים את הצורך לשבור שגרה. למה זה כל כך חשוב - ואיך עושים את זה בלי לצאת מאיזון?