זה היה מסע בלשי מרתק. בלי להחתים דרכון ובלי לארוז מזוודה, תוך שכיבה נינוחה על ספה, מצאתי את עצמי בתוך אחד המבנים הכי מסקרנים בוונציה של המאה השש עשרה, פוגש את ההיי-טקיסטים של התקופה.
מי שקיבלו את פניי היו שני מלומדים יהודים שמעולם לא שמעתי את שמם. אחד מהם הציג את עצמו: דוד פיצטקון. לפחות לפי שם המשפחה, שיערתי שהוא ותיק בגטו המקומי כאן. ואז ניגש אלי חברו. יעקב בן חיים.
לכל אחד מהם סיפור יהודי מטלטל, אבל לשניהם לא היה הרבה זמן לשוחח. יותר מדי עבודה ממתינה להם על השולחן. לא בטוח שהם עצמם מבינים שהם עומדים לשנות את עולם הספר היהודי לנצח.
יעקב בן חיים עושה רושם של אדם ביישן, אבל בכתיבה הוא הרבה יותר זורם. הוא מספר על הטלטולים שעברו עליו מאז שעזב את תוניס וחצה את הים התיכון. הוא לא מצא מנוח, עד שמישהו הפגיש אותו עם בעל הבית. מנכ"ל החברה.
עליו דווקא כן שמעתי: דניאל בומברג. ולכל היהודים שהתעסקו איתו חשוב לספר שהוא בכלל גוי שנולד באנטוורפן, אבל בשלב כלשהו החליט לנצל את ההמצאה החדשה – הדפוס – כדי "להוציא מאפילה לאורה ספרים הרבה בלשון הקודש". מספרים גם ש"תמיד היו הולכים ושבים בביתו אנשים מלומדים". וכן, בשקט-בשקט, יש יהודים שמדברים על הסכנות שיש בבית הדפוס של הגוי הזה. פגעי…
