בעקבות הליטאים המקוריים

רוב האינפורמציה שאנחנו יודעים על ליטוואקעס היא בעצם מידע על צביונה הנוכחי של יהדות ליטא בארץ ישראל שלאחר השואה. אולם מהי ליטא, ומהי יהדות ליטא השורשית, הרוחנית, המשכילה ועתירת הווי השטעטל המסורתי, זאת איננו יודעים. יהדות וילנה מפורסמת בזכות 'הגאון' והישיבות שפעלו ברחבי המדינה, והיא הקימה את תנועת המוסר, ויצרה ספרות תורנית. בגזרת החול צמחו בה רבים מחלוצי ההשכלה והציונות, פעלה תרבות אידיש תוססת, והיא אף טוענת לבעלות על ההומור היהודי. המשורר העברי החביב עלי, יורם טהרלב ז"ל, בן לעולי ליטא בעצמו, כתב מקאמה נהדרת על יהדות ליטא הנקראת – איך לא – "האליטא".

אמנם מוצאי העדתי הוא מרוקאי, קצת רחוק מליטא תרבותית וגאוגרפית, אך כמו כל נער חרדי גם אני התחנכתי, בין היתר, במוסדות לימוד שעיצובם הרוחני, הלימודי והתרבותי נושא סממנים לעבר ליטאי. אין ישיבע-בוחער שלא למד מתישהו איזה דיוק של ר' שמעון שקופ או של ר' ברוך בער. חברון, סלבודקא, מיר, גרודנא, פוניבז' ובמידה מסוימת גם ישיבת מרכז הרב, הן למעשה אנדרטאות חיות של עולם שנברא שם, בשטעטל מזרח אירופי, החל מראשית המאה ה-19. את אופיו של חודש אלול, הבעל"ט, עיצבה במידה רבה הגישה הישיבתית לימי הרחמים וההכנה לימי הדין.

ארבע שנים למדתי בישיבת מיר, אך הקשר האישי לליטא החל עוד קודם לכן, כשהישיבה (הספרדית דווקא), שבה למדתי לפני מיר, הציעה לפנינו אסכולה מעט סלבודקאית, מעודנת ומעודכנת. למדנו על 'גדלות האדם' של הסבא מסלבודקא ועל דרכו החינוכית הייחודית. לא שכחתי את מקורות התרבות שלי, המשכתי להתגאות בהם, אך מזגתי לתוך עולמי גם קורטוב מאותה יהדות אסתטית, חריפה ושנונה שמקורה בישיבות ליטא.

בישיבת מיר למדו איתי שני אחים, בנים לאחת ממשפחות האצולה של הישיבה. למרות זאת, הם היו קצת שבאבניקים, וזה איפשר לי להזרים אותם בקלות לטיסה ספונטנית לליטא. סיפרתי להם שאני רוצה להגיע לסלבודקא ולמיר, לראות מאיפה הכל התחיל, והם זרמו. היה זה אמצע זמן אמנם, אבל למסע שורשים ישיבתי תמיד מותר לצאת. אפילו באלול.

בשעת ערב מוקדמת נחתנו בווילנה. כבר בשדה התעופה הקטן אפשר להתרשם מהו אופי ליטאי מאופק. השדה מעוצב ביצירתיות שמרנית מעט רוסית, אך בקווים עדינים. לקחנו מונית למלון במרכז העיר ולאחר התמקמות קצרה יצאנו להכיר את העיר. וילנה נחשבת למעצמת בירות קראפט, כלומר בירות המיוצרות במבשלה ביתית או בבוטיק. בניגוד לבירה תעשייתית, בקראפט יש מקום רב ליצירתיות ולשילובי טעמים במגוון רחב. מכיוון שבירה הוא משקה כשר גם ללא חותמת כשרות, חובבי בירה מאנ"ש יכולים ליהנות כמעט בכל מקום מהחוויה המקומית הייחודית. בווילנה ישנה סצינת ברים לא רעה, גברית באופן מובהק, כאשר לכל בר ישנו קונספט שונה. בחרנו בבר שהוא למעשה גם ספרייה ולאחר מכן בבר השוכן בתוך מרתף לצד הנחל הזורם בין בתי העיר. האווירה שקטה ונעימה, לא הוללת באופן שיכול להיות לעיתים מאיים וזר. ישבנו מעט לתכנן את הטיול ולבחון כיצד להגיע למיר, שכיום נמצאת בשליטת בלארוס. 

ירושלים דליטא

בבוקר יצאנו שוב להסתובב בסמטאות, במטרה להתחקות אחר סוד קסמה של העיר שכונתה בעבר "ירושלים דליטא". יהודים חיו בליטא כבר במאה ה-12, כאשר השלטונות גילו סובלנות כלפי היהודים שהגיעו מגרמניה ופולין. הם עסקו במסחר והצליחו להתמקם במעמד הביניים בווילנה. עם הזמן, הצלחתם גרמה לאנטישמיות והחלה נדידה מווילנה לעיירות קטנות ברחבי המדינה: כך נוצר השטעטל. במאה ה-18 מתרחשות שתי תופעות כמעט מנוגדות. מחד, ליטא מסתפחת לשלטון הצאר הרוסי וההשפעה השלילית על היחס ליהודים היא מהירה. מצד שני, בווילנה מתפתח מרכז תורה עשיר סביב דמותו של הגאון מווילנה שמנהיג חלק ניכר מהעולם היהודי באירופה. המאה הזו אמנם מסומנת במחקר ההיסטורי כמאה שבה היהודים נהנו מאוטונומיה ושוויון זכויות, אך מתועדות גם הצקות ופרעות ספורדיות מצד ליטאים מקומיים. סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, אלו שנים קשות ליהודי ליטא. בתוך שלושים שנה כמחצית מיהודי תחום המושב, הכולל את ליטא, עוזבים לאמריקה, מערב אירופה, דרום אפריקה, וחלקם אף עולה ארצה. בשנת 1918 ליטא מקבלת עצמאות והיהודים נהנים מאוטונומיה תרבותית המוגנת בחוק. הם חווים פריחה תרבותית וכלכלית ומקימים מוסדות פוליטיים קהילתיים ובנק יהודי. ב-1941 הנאצים כובשים את ליטא ובסיוע הציבור הליטאי – שצבר מנת אנטישמיות מספקת לאור ההצלחה היהודית וההזדהות של רוב הקהילה עם המפלגה הקומוניסטית – משמידים כ־95% מיהודי המדינה. בווילנה מוקמים שני גטאות, אחד קטן, בפאתי העיר. ואחד גדול, ברובע היהודי העתיק, אליו נדחסים 29,000 יהודים. מתוך 230,000 יהודים במדינה ערב מלחמת העולם השנייה, שורדים מעט יותר מ־10,000, אך אלו מקבלים חיזוק מהצטרפותם של יהודים מברית המועצות. כיום ישנם בכל ליטא כ-4000 יהודים, חלקם מתגוררים בווילנה וחלקם בקובנה. המלון בו התאכסנו נמצא בכניסה למה שהיה בעבר הרובע היהודי. 

מתחת למלון מצאנו את "גלריה שופר", בשורת תת־הכותרת נכתב באידיש שזהו מרכז תרבות יהודית ו'עדכון', כלשונם. במקום פועל גם בית קפה ומוצגות תערוכות אמנות של אמנים יהודים מקומיים. על יד הגלריה עומד פסל ברונזה בדמות גבר בעל זקן צרפתי וילדה הנושאת אליו את עיניה. זהו ד"ר צמח שאבאד, מהדמויות הבולטות בווילנה בראשית המאה ה-20. שאבאד היה רופא ילדים שהעלה את התודעה לגבי רמת ההגיינה ההכרחית וטיפל בכל ילדי העיר ללא הבדל אתני. שאבאד היה עסקן ציוני וכיהן כנציג בסיים הפולני. הוא הוציא כמה כתבי עת בנושאי ציונות ורפואה שחולקו ליהודי העיר ואף ביקר בארץ כאורח של ההסתדרות הרפואית בירושלים. שאבאד הונצח בפסל כחלק ממיזם תיירותי שניסה להעניק לרחובות הרובע היהודי שחזור של חיי העבר שראו הסמטאות. ליד פסלו ישנו ברקוד שמזמין את המבקר לסרוק ולקרוא על הדמות. הברקוד הושחת, נראה שבזדון. מאידך, מישהו הניח זר פרחים צהובים טריים על יד הפסל, כך שככל הנראה בעיר עדיין זוכרים את פעלו.

במרחק קצר מהמלון מצאנו את בית הגר"א. הבית אמנם כבר לא קיים ועל מקומו נבנה בניין מגורים פשוט, אך פסל בדמותו עומד במרכז הרחוב ושלט באידיש ובליטאית מציין את מגוריו בבניין. לא רק יהודים מעריצים את חכמתו: גם העם הליטאי ותושבי העיר מתגאים בו כאחד מגיבורי המורשת הליטאית. עמדנו מול הפסל, ושפטנו אותו על כך שלדעתנו לא פיסל את הדמות המאירה שזכרנו מציורי ספרי הילדים. כאן פרץ ויכוח. אחד מהאחים רצה שניסע לקברו להתפלל. אני ציטטתי את הגר"א באיגרת שטוען שאין ראוי לבקר בבתי עלמין, וביקור בקברו הוא למעשה אצבע בעין למורשתו. מנגד נטען כי במקום אחר הגר"א כותב שקברי צדיקים זהו עיקר מקום השראת שכינה באין מקדש. השבתי שזה ציטוט של חסידי ברסלב ומעולם לא ראיתי אותו במקורות הגר"א המוכרים. כך או כך, הכריע השעון, הזמן קצר והלו"ז עוד ארוך. מבית הגר"א המשכנו  לרחוב היהודים ובדמיוננו שיחזרנו את החיים היהודיים שתססו כאן. לשכת התיירות המקומית לא השאירה מקום רב לדמיון ובפינות אסטרטגיות בעיר צוירו ציורי קיר של דמויות יהודיות לצד קוד QR המזמין את המבקר לסרוק ולהעמיק. סמטאות העיר יפות ושקטות והארכיטקטורה עתיקה ומזמינה. וילנה נקייה מאוד ומלאה בסטודנטים צעירים. בשילוב עם תעשיית הבירה הנ"ל ומחיר הדיור והמחיה הנוח, מסתבר שיש בה את כל מה שישראלים אוהבים בבודפשט, מינוס הסאחיזם. חשבו על זה בפעם הבאה שאתם מתכננים עוד ביקור בארץ הפפריקה. אלא א"כ אתם בדרך לר' שעי'ה.

לפני שעזבנו נכנסתי לאחת מחנויות התכשיטים הרבות הפזורות בעיר ורכשתי לאמי שרשרת סולידית מאבן ענבר. הענבר נחשב לחומר גלם לאומי של ליטא, וצורפים בכל רחבי המדינה מכינים ממנו תכשיטים לבית ולאדם. מתנה מומלצת שמחירה סביר. כשעשינו צ'ק אאוט במלון, השקית עם הענבר נשארה על השידה. במקום על צווארה של אמי, אבן הענבר מגשימה את ייעודה על צווארה של המנקה. סוג של מתן בסתר.

גיחה לשנות הארבעים

בצהרי היום פנינו לתחנה המרכזית כדי למצוא אוטובוס שייקח אותנו למיר. מיר מרוחקת כארבע שעות נסיעה מווילנה. חשבנו מלכתחילה לשכור רכב ולעשות את הנסיעה בקצב שלנו, אך ביקורות שליליות על מעבר הגבול גרמו לנו לוותר על הרעיון. אם עד לאותו הרגע סברנו שליטא היא מדינה מערבית מודרנית, באה התחבורה הציבורית וגרמה לנו לחשוב שוב. התחנה המרכזית מדמה קפסולת זמן סובייטית. השירות לא ברור, לא נגיש וזמני היציאה וההגעה משוערים בלבד. איכשהו הצלחנו לאתר את פרטי האוטובוס הנכון ויצאנו.

שעה קלה לאחר מכן היינו במעבר הגבול הליטאי-בלארוסי. המעבר היה איטי אבל זרם. נשאלנו שאלות מעט מוגזמות, אבל סיפקנו את האינפורמציה כדי שנוכל להתקדם. שעה לאחר מעבר הגבול, האוטובוס עצר בעיירה קטנה והכריז שזוהי התחנה האחרונה. נזעקתי להצביע לו על הכרטיס שקנינו, שהיה אמור להספיק לעוד שעתיים נסיעה ולכלול גם את העיירה מיר, אבל הוא לא הבין מה יש לי לחפש שם והתעקש שנרד. נוסעים נוספים הסבירו לי שאכן טעינו וכדאי שנתפוס אוטובוס נוסף בתחנה. 

ירדנו, נבוכים ומשועשעים כאחד. פנינו לברר מתי יוצא האוטובוס למיר, אך איש לא דיבר אנגלית, כולל פקידים רשמיים. מוביט לא עבד במדינה ולאחר חצי שעה של כעס וצחוק בערבוביה, הבנו שאוטובוס למיר כבר לא יהיה היום. האוטובוס לקובנה, היעד הבא שלנו והעיר שממנה תצא הטיסה ארצה, יצא עוד כשעתיים. יפה, אמרתי לחבר'ה, יש לנו שעתיים להעביר בחור הפרמיטיבי הזה, לטס דו איט. הסתובבנו בעיירה, שנלקחה מתוך סיפורי השטעטל. בתים מעץ, אווזים בבוץ ועצי תפוחים. על אנגלית אף אחד לא שמע שם, בקושי על אינטרנט. נכנסנו למבנה שהם מכנים "קניון" ובפועל הוא האנגר מיושן שבתוכו לא יותר מתריסר חנויות לממכר ביגוד מזעזע, עיתונים וכלי בית. עלעלתי בעיתון מקומי בנסיון לאתר את תמונת הנשיא הפוטיניסטי של בלארוס – לוקשנקו. לא כתבו עליו מילה, אבל תמונתו התנוססה בשתיים מהחנויות. החלפתי כסף כדי שלפחות תהיה לי מזכרת מהגיחה לשנות הארבעים ופנינו לתחנת האוטובוס.

הייתי מאוכזב שלא הגענו למיר, אבל שמחתי שהספקנו לפחות את החוויה הבלארוסית התמוהה.

מעבר הגבול בחזור היה נוח יותר, לא נדרשנו להשיב לשאלות ולפנות ערב כבר הגענו למרכזה של קובנה.

קובנה של זכרונות

לא סגרנו מלון מראש בקובנה, כי לא ידענו מה יביא הטיול בכנפיו. כשהגענו לעיר יצאנו לשופינג קצר ולאחריו הסתובבנו קצת במרכז העיר הקפואה. כשהרעב התחיל להציק, הזמנתי דירה גדולה במחיר מצחיק והזמנו מונית שתקח אותנו אליה. מחיר המונית היה מצחיק אף יותר. 9 שקלים לנסיעה בת 20 דקות. כשהגענו לדירה, אחד מהאחים הכין לנו ארוחת ערב בשרית מהיצע המזון הרחב שהבאנו מהארץ, ולאחריה התעקשנו לגלות בדלי מידע על סלבודקה, פרבר העיר קובנה שבו שכנו שתי ישיבות חשובות: 'כנסת ישראל' של הסבא מסלבודקה, רנ"צ פינקל, שלימים הפכה לישיבת חברון, וישיבת 'כנסת בית יצחק' של ר' ברוך בער ליבוביץ שנסגרה ושנים לאחר מכן נפתחה בארץ מחדש כישיבת קמניץ.

בבוקר, לפני שנסענו לסלבודקה, טיילנו מעט מסביב לדירה. קובנה היא עיר, אך עדיין חלק משמעותי מבתיה הם בתי עיירה ישנים. מבנה אחד תפס את עיניי. חזיתו בלטה החוצה, כמו גומחה של ארונות קודש בבית כנסת. חלקתי את ההבחנה עם החבר'ה ויחד פנינו לדפוק. את הדלת פתח בחור גבה קומה, בערך פי שניים מקומתי. הוא הופתע לראות שלושה צעירים חובשי כיפות בפתח ביתו בשעת בוקר מוקדמת והכניס אותנו פנימה. סיפרתי לו מה משך את תשומת לבי והוא הצביע על הקיר והראה שהגומחה נסתמה. ברחבי החלל היו פזורות יצירות צילום בסגנון מודרני. הדייר הסביר שאביו שכר את הדירה העליונה וכאשר גילה מהו החלל ששוכן תחת ביתו הוא רכש אותו והפך את הקומה התחתונה לגלריה, אך שמר על קווי המתאר המקוריים של החלל. הוא סיפר שהמתחם שימש בעבר כבית כנסת מקומי, ואף ידע לנקוב בשם היהודי שמכר לאביו את המבנה. מרוגשים, ביקשנו רשות לצלם ושיתפנו איתו את פרטי הביקור. הוא גילה התעניינות והציע שנלך לפורט התשיעי, שם לטענתו נרצח בשואה רב יהודי חשוב. תקנתי אותו שכנראה הוא מתכוון לפורט השביעי, שם נרצח ר' אלחנן וסרמן עם עוד כ-15,000 יהודים, אך גם הפורט התשיעי ספוג בדמי בני עמנו לצד דמם של קרבנות מלאומים נוספים.  (מאוחר יותר אני מגלה שה'דברי יחזקאל', רבי יחזקאל ברשטין שתורתו נלמדת בכל עולם הישיבות, נרצח בפורט התשיעי).

נפרדנו בידידות ולקחנו מונית לטירת קובנה. שם, על פי מה שזכרתי מהספרים שכתבו על סלבודקה, אמור להיות גשר שיוביל אותנו אל המקום המשוער בו עמדה ישיבת "כנסת ישראל". 

התעכבנו מעט בטירה, הצטלמנו, ולמרות הקור העז אכלנו שם ארוחת בוקר-צהריים קלה. כשפנינו להמשיך פגשנו זוג ישראלי מבוגר והופתענו. זה הרי לא יעד כל כך תיירותי. הם הסבירו שבאו לבקר את הבת שלומדת רפואה באוניברסיטה המקומית. מסתבר שהיא לא היחידה, ולא מעט ישראלים מעדיפים ללמוד בפקולטות המזרח אירופאיות שתנאי הקבלה אליהן קלים יותר מהמקבילה בארץ.

חצינו לסלבודקה, ועל פי הסימנים שזכרתי התקדמתי בתוך הפרבר. סלבודקה כיום היא פרבר נקי ושלו, כמעט אמיד, אך בחלקים ממנו נשארו בתים וסמטאות מז'אנר העיירה הקדומה. לא ידעתי להצביע היכן בדיוק עמדה הישיבה, אבל באזור הפרימיטיבי יותר נעמדתי ליד בית משוער והקראתי את שירו של שלמה טיקוצ'ינסקי "זוהי ליטא" מתוך ספרו "זה זה זה". טיקוצ'ינסקי למד בחברון וחקר את עולם הישיבות הליטאי בכלים אקדמיים. חיבורו "למדנות, מוסר ואליטיזם" הוא אבן יסוד בחקר עולם התורה בליטא. כמובן שהתכוננתי מבעוד מועד ובאותו היום בחרתי בלוק אלגנטי במיוחד, כפי שהנהיג בישיבתו הסבא מסלבודקה.

במונית לפורט התשיעי שוחחתי עם הנהג. מסתבר שאמו יהודייה. רחל קליין שמה. הם פוקדים את בית הכנסת אחת לשנה. לא ביום כיפור, ב-23 בספטמבר. זהו מועד הטקס הרשמי לזכר נספי יהדות ליטא.

הפורט עצמו קשה מאוד לביקור. החוויה עוצמתית וכואבת, וההכרה לא משחררת את הידיעה שבכל מקום שהמבקר עומד, נורה אדם, יהודי או רוסי, או שניהם.

מהפורט נסענו למרכז היהודי. מסתבר שבקובנה ישנה קהילה יהודית ערה ובועטת. במרכז היה אמור לחכות לנו אחד מרבני הקהילה ולספר לנו על אתגרי היהדות במקום. כשהגענו מסתבר שחלה טעות בתיאום ואיש לא קיבל את פנינו. נסענו לנמל התעופה, כשהאחים משאירים במרכז את תיק המזון שלנו. לפחות לא סיבכנו את מוצאו עם בשר שנתעלם מן העין.

זוהי ליטא. תם ולא נשלם. יש עוד הרבה מה לעשות בה, אולי עוד נשוב לחלק שני של המסע. עד אז, שטייגן.

זו המקאמה של טהרלב שאשמח אם תופיע בצד:

 במדינתנו המטורפת, המחליפה כל שנה אליטה באליטה

לך תסביר לאזרח הפשוט מה פירושה של יהדות ליטא.

אותה יהדות משובחת, שהיתה באמת האליטה של האליטה

האוטוריטה של האוטוריטה

היהדות שהציתה והרטיטה

שבשום דבר חומרי אותה לא קנית –

לא בווילה ולא בסוויטה

לא בלוליטה ולא באפרודיטה

אלא במילה אחת קטנה: והגית!

יהדות מעולה שמאז ועד עתה כמותה לא ראית,

יהדות השכל, יהדות ליטא.

מידע למטייל

• דרכי הגעה: ישנו קו תעופה פעיל של חברת ״איר בלטיק״ מתל אביב לוילנה. וויז אייר צפויה גם היא לחדש את הקו לווילנה וריינאייר צפויה לחדש את הקו לקובנה.
• כשרות: ישנו בית חב״ד פעיל בווילנה וקהילה ישראלית בקובנה. תפילות במניין זמינות בשני הערים בחול ובשבת. בית חב״ד וילנה שוכן בסמוך לרובע היהודי ומספק גם מזון כשר.
• אנטישמיות: לא מורגשת אנטישמיות בליטא, אך מאז פרוץ המלחמה ישנה לעיתים פעילות פרו פלסטינית. 
• מטבע: יורו מתקבל בכל מקום בליטא.