ב-2012, חבר הקונגרס הרפובליקני פול ראיין היה כוכב עולה. המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, בחר אותו באותה שנה לשותפו למרוץ, המועמד להיות סגן הנשיא. ראיין היה מוכר אז בעיקר בזכות הצעת הרפורמה שלו בתוכניות הרווחה של הביטוח הלאומי האמריקאי, כלומר קצבאות הזקנה וביטוח הבריאות מדיקייר, המיועד לקשישים.
הזדקנות האוכלוסייה האמריקאית פירושה שיותר פנסיונרים חיים זמן רב יותר מחד, בעוד במדינה יש פחות עובדים חדשים מאידך. ב-1960 היו בארה"ב חמישה עובדים על כל מוטב בביטוח הלאומי; עד 2040, יחס זה צפוי לרדת ל-2.1 עובדים לכל מוטב, מה שידרוש העלאת מיסים משמעותית כדי לכסות את עלות תשלומי הביטוח הלאומי לקשישים. על עובדות אלה הן ויכוח, וכתוצאה מכך הצעת הרפורמה של ראיין זכתה לסיקור רב.
תריסר שנים חלפו מאז, וכיום אין כל צפי שרפורמה זו תתממש אי פעם. הגרעון של ארה"ב גדל בממדים מפלצתיים בשנים הללו, שיעור הילודה המשיך לרדת, ובכל זאת – זה המצב. בתקופת הנשיאות של טראמפ, איש בממשל לא חשב בכלל לגעת בהטבות של הקשישים. אם טראמפ ייבחר בשנית, הסיכוי לכך קלוש עוד יותר. ראיין, שהיה כוכב של המפלגה הרפובליקנית, פרש לעשות לביתו עוד בימי ממשל טראמפ, ושמו היום משמש כמילת גנאי בקרב רוב מצביעי המפלגה.
מה קרה כאן?
המפלגה הרפובליקנית נהגה להתפאר באחריות פיסקלית. אחד הפזמונים הוותיקים של אנשיה היה הטחת האשמות בממשלים דמוקרטיים על הגדלת תוכניות רווחה לצד העלאת מיסים, במקום הורדת מיסים כדי לשחרר את השוק לצמיחה וקיצוץ מסיבי בהוצאות הממשלה. התוכנית של ראיין להעלות את גיל הפרישה, להעלות את גיל הזכאות למדיקייר, להפחית את הסבסוד לטיפול רפואי עבור פנסיונרים אמידים, וכן הלאה – נראתה כמו בת טבעית של ערכי המפלגה הרפובליקנית. אלא שאז הגיע טראמפ והוכיח מעבר לכל ספק שהמפלגה לא הבינה את מצביעיה.
המצביע הרפובליקני הממוצע, כך הסתבר, יכול היה לתמוך במפלגה משלל מניעים שונים: רצון להגן על זכותו לשאת נשק, חששות מפני נחשולי מהגרים בלתי חוקיים, התנגדות לקידום אגרסיבי של תרבות פרוגרסיבית, וכן הלאה והלאה. הגירעון של המדינה שלו, לעומת זאת, עניין אותו לא יותר מאשר את המצביע הדמוקרטי הממוצע – כלומר, עניין אותו כשלג דאשתקד.
בין אם טראמפ יצליח להיבחר לכהונה שנייה ובין אם לאו, המהפכה הגדולה שלו כבר נעשתה ואין דרך חזור. פול ראיין בחר לפרוש, אבל פוליטיקאים רפובליקנים אחרים נשארו במשחק הפוליטי – ונאלצו ללמוד זמירות חדשות. מה התועלת בתוכניות שמרניות למופת שתורמים ומכוני מחקר ימניים מהללים אותן, אם בסוף הבייס שלך עצמך זורק אותן מכל המדרגות?
הבחירות לרשויות המקומיות גרמו לי להיזכר בגורלו הטראגי-פוליטית של פול ראיין, ובשינוי התפיסה שנאלצה המפלגה הרפובליקנית לעבור כדי לשרוד. כמו אליטות המפלגה של וושינגטון די.סי., גם אצלנו המפלגות החרדיות בכנסת התקשו להבין את רחשי הלב המשתנים של הציבור. כך למשל, נדרשו הרבה שנים ואיום ממשי של הפסד כדי להגיע למצב שבו מועמד דגל התורה לראשות העיר בית שמש, שמואל גרינברג, מצהיר בפומבי שימשיך לעזור למוסדות ממ"ח.
אולם נורת האזהרה צריכה להידלק לא רק לאליטות הפוליטיות החרדיות הוותיקות, שלאט-לאט נגררות לשינויים. מהצד השני, מערכת הבחירות בבני ברק הוכיחה שלמרות מכת חולדות ואי שביעות רצון כללית מדמותו של המועמד הממסדי, רוב הבני ברקים עדיין הצביעו לו. כשניסיתי לנתח את ההבדל בין התלונות העזות כנגדו לתוצאות, עלתה תובנה מעניינת. לצד אלה שמצביעים פשוט לפי ההודעה בעיתון המפלגתי, יש בעיר התורה והחסידות גם מספיק משפחות שלא החולדות ולא התחב"צ מעניינים אותם כמו הפחד שמא יפרקו את היחידה הזעירה שבנו כדי לשרוד כלכלית.
את מה שהממסד החרדי הישן מתחיל ללמוד עכשיו רק בעל כורחו, מי שחולם להיות הממסד החדש חייב לדעת כבר מהצעד הראשון. לפעמים, לא משנה מה הערכים הרשמיים אומרים, הבייס שלך ידאג קודם כל לקצבת הזקנה, לבית הספר המשודרג של הילד, או לחריגת הבנייה. בטווח הארוך, התעלמות מכך תמיד תעלה ביוקר.
הבחירות לרשויות המקומיות גרמו לי להיזכר בגורלו הטראגי-פוליטית של פול ראיין, ובשינוי התפיסה שנאלצה המפלגה הרפובליקנית לעבור כדי לשרוד
איור: shutterstock
