מה ערכו של "עולם המעשה"? האם יש חשיבות בעשייה בו, בפיתוחו ושכלולו? האם ההשקעה בו שווה, מניבה ומתגמלת? בשאלה זו, שעצם קיומו של מגזין "המקום" מציע לה תשובה, אנחנו חיים בסתירה.
מצד אחד, פשוט לנו (בוודאי למי שקורא דפים אלו) שיש בעולם המעשה ערך משמעותי. המלאכה מפרנסת את בעליה, ומעניקה לו חיים – חיים של עושר וכבוד, חיים שאין בהם בושה וכלימה. כדי שתהיה לנו עבודה ראויה, נהיה מוכנים להשקיע לא מעט בלימוד אומנות נקייה לנו ולבנינו, מה שעלול לכלול קורסים שונים, תארים אקדמיים, לימודי שפה, וכך הלאה. ברור לנו שיש ערך בעשייה זו. היא משנה חיים.
על אותה הדרך, ברור לנו שמי שאין הכנסותיו מכסות את הוצאותיו נדרש לעשות אחד מן השניים: לצמצם הוצאות או להרבות הכנסות (ועדיף גם וגם). כיצד יגדיל את הכנסותיו? כמה דרכים לכך. הוא יכול להוסיף שעות עבודה, לעסוק בעבודה צדדית לצד משרתו העיקרית, לעשות הסבה למקצוע מתגמל יותר, או להוסיף התמקצעות באופן שיזכה אותו במשכורת משודרגת. כל הפעולות האלה שוות. יש בהן ערך.
כך אנחנו יודעים, וכך אנחנו חיים. וכמנהגנו בענייני פרנסה, כך גם בשאר ענייני עולם המעשה. אם נחלה, נלך לרופא – וככל שלא הצליח לפתור את הבעיה, נלך לרופא מומחה יותר. אם השכונה סובלת ממכת גניבות, נגביר את השמירה ונרכוש מערכת אזעקה לביתנו. אם צפיפות בני הבית מונעת מאתנו איכות חיים ויכולת תפקוד, כנראה שננסה לעבור לבית גדול יותר, לצד צעדים נוספים.
דברים אלה פשוטים. וכמו שיש ערך בהליכה לרופא ולקיחת תרופות, כך יש ערך בפיתוח תחום הרפואה וכל תחום הנוגע לחיינו ולאיכותם – צבא וביטחון, פסיכולוגיה ובריאות הנפש, תחבורה, טכנולוגיה, תקשורת, מדע המזון, ואף מוזיקה ואסתטיקה. ואולם, ראו זה פלא! – ה"השקפה" העוטפת אותנו, זו הרווחת במוסדות הלימוד מהגיל הרך ועד בגרות, סותרת לחלוטין את כל האמור.
שקר ההשתדלות
הרב אהרן שווב, משגיח בישיבת "בית מאיר", פרסם כמה כרכים וחוברות של ועדים ושיעורים שהעביר לתלמידיו בישיבתו. באחד הכרכים ("שערי העליה", עמ' קנז) הוא כותב שכאשר אנחנו מתפללים, "עלינו להבהיר לעצמנו שכל הפעולות המעשיות שאנו מבצעים אינן מביאות לנו כל תוצאה, והן לכל היותר בגדר 'עבודה' שנגזרה עלינו כחובת השתדלות בעקבות חטא אדם הראשון. אין כל קשר בין ה'עבודה' והפעולות לבין התוצאות הנפעלות בידי הבורא יתברך".
אין קשר. המחקר לפיתוח תרופות, הכנסת שירותים פסיכולוגים לבתי הספר, היציאה לעבודה, ההשקעה בזוגיות, סלילת כבישים ובניית בתים ועד תנועת הציונות וייסוד ופיתוח הצבא – לכל אלו אין קשר לתוצאות במציאות. הם חסרי ערך.
בוודאי שהרב שווב לא ראה חידוש בהנחת המוצא שהעשייה הארצית אינה משפיעה על התוצאה. כבר קדמוהו בתפיסה זו כמה מרבותינו, כפי שהאריך לבאר הרב אליהו אליעזר דסלר, זצ"ל, חניך קלם והמשגיח הנודע של ישיבת פוניבז': "לעולם לא ירוויח יותר בשביל שישתדל יותר", כתב במכתב מאליהו (חלק א, מאמר על בטחון והשתדלות), ואף הרחיב: "אין בטבע ממש כלל ואינו אלא ניסיון לבד, מאשר שרצון השי"ת לבדו הוא פועל".
הרב דסלר אינו מתעלם מטבע העולם המתקף את האפקטיביות של השתדלות אנושית, אך הוא מוצא לכך פתרון יצירתי: טבע העולם הוא ניסיון בלבד, ואילו האמת היא שרצון ה' לבדו פועל ואין ההשתדלות מעלה ולא מורידה. הסיבה שעל כל אדם לעשות מינימום של השתדלות, הוא מבאר, היא כדי לוודא שמזונותיו לא יגיעו לו בדרך נס ופלא. לצורך זה יש לעשות את "הפחות שבהשתדלות". בתור דוגמה, הוא מציין את מנהג הרב זונדל מסלנט שהסתפק בקניית כרטיס הגרלה בלבד, "כי הרי אם אזכה בגורל, אפשר לתלותו בדרך הטבע".
"הכלל", כתב הסטייפלר על אותה הדרך, "כי כל מעשה אנוש ותחבולותיה לא יועילו אפילו כל שהו להוסיף או לגרוע ממה שנגזר עליו בר"ה. […] לא יועיל שום השתדלות לשנות משהו מכפי מה שנגזר עליו" (ברכת פרץ, פרשת שמות). הרב ראובן מלמד, מגדולי תלמידיו של הרב יחזקאל לוינשטיין, זצ"ל, סיכם את הדברים כשכתב כי "שקר ההשתדלות, חוץ שלא יועיל גם יזיק" (מליץ יושר, פרשת וישלח).
גישה זו, שמנסחיה רבים גם אם בסגנונות שונים במקצת, מרוקנת את ערכו של עולם המעשה. מדובר ב"קנס" בלבד, גזירת החטא שעלינו לפרוע בעל כורחנו. אין בו תועלת, אין בו משמעות. העולם הוא פרוזדור שאין עניין לגאול אותו מעליבותו. זה הרי לא מעלה ולא מוריד.
השקפה למציאות חדשה
חשוב לציין שהגישה הנ"ל, בוודאי כשהיא רווחת ומקובלת, חדשה למדי. לגרסה הקיצונית שלה, כפי שהוצגה לעיל, קשה למצוא בית אב בדברי קדמונים, ולהיפך – מקורות רבים בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים מורים על הפכה.
רבי יהושע, לדוגמה, קבע כי התשובה הבסיסית לשאלה "מה יעשה אדם ויתעשר" היא "ירבה בסחורה". לכך, הוסיף, עליו להוסיף את התפילה: "ממי שהעושר שלו", אך לא בתור תחליף לריבוי העיסוק בסחורה: "דא בלא דא לא סגי" (נדה ע, ב).
הקשר בין ריבוי השתדלות לבין תוצאה של ברכה גשמית מהווה הנחה פשוטה בדברי חז"ל. שמואל כינה את עצמו "חומץ בן יין" על כך שאביו היה בודק את נכסי המשפחה פעמיים בכל יום, ואילו הוא היה בודק אותם רק פעם אחת ביום (חולין קה, א). כמו כן, חכמים מזכירים בכמה מקומות את המציאות של "העדפה" – הכנסה עודפת הנובעות מתוך "שעות נוספות" של עבודה (כגון כתובות סו, א). אף מפרש לא העלה בדעתו להעיר שאין בכלל היתכנות של "העדפה", שכן שעות נוספות אינן מעלות ולא מורידות.
בעל ספר "עקידת יצחק" ממליץ אפוא לאדם: "שלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות" עד מקום שידו מגעת, "והנה כאשר יעשה כל אשר בידו אי אפשר על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו". בעל ה"עיקרים" פותח ומצהיר כי: "החריצות וההשתדלות מועיל והכרחי בכל דבר מן הפעולות האנושיות וזה מבואר בכל הפעולות", וממליץ לאדם שיעסוק בכל דרכי ההשתדלות כיון "שההשתדלות מועיל בכל דבר ובכל הפעולות". ה"פלא יועץ" אף מאשר את הידוע לנו בחוש כי: "לפי ההשתדלות והחריצות שיעשו כן יקום דבר".
על אף שהרב דסלר מסתמך על ה"מסילת ישרים", גם דברי הרמח"ל בכמה מקומות מורים כי ההשתדלות מועילה, אלא שעל האדם להקדים את התפילה אל הקב"ה: "ועליו להשליך יהבו". באופן זה: "לא יקרה שיסתבך וישתקע בגופניות וחומריות כיון שכבר הקדים ותלה הכל בו ית'" (דרך ה' חלק ד, פרק ה; ועי' בספר "שמחת יונה" לרב אברהם פורמן).
מדוע, אם כן, רבים מגדולי התורה של זמננו כה זלזלו בעשייה הארצית? התשובה לכך מורכבת, ויש בה פנים רבות. אך נדמה שעיקרה היא שגדולי דורנו עסקו בגיבוש תפיסה המתאימה לעידן של פרישות מן העולם.
לנוכח השינויים העצומים במציאות העולם של תקופת ההשכלה, האמנציפציה, החילון והציונות, החברה החרדית – בוודאי בגרסתה הישראלית – קיבלה על עצמה את יסוד הפרישות בתור עיקרון מכונן. דברי המשנה, לפיהם "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג, ה) הושמו במישור הכללי והציבורי, וקם הצורך לנסח את "תורת הפרישות" – השקפת עולם שתצמצם עד הגבול האפשרי את ערכו של עולם המעשה, ותבכר באופן בלעדי את העשייה ברוח.
יש מקורות שונים אצל רבותינו, הנוטים לכיוון מחשבה זו. אלו כוללים את דברי ה"מסילת ישרים" שצוינו על-ידי הרב דסלר, וכן מקורות נוספים, אך הם זכו לאיזון ומיתון. "הגזרה אמת והחריצות שקר", כתב הרמב"ן, אבל כוונתו שהשתדלות לא תועיל נגד גזירת עליון ולא שאין בהשתדלות ממש (ועוד יש להעמיק בדבריו). בעידן שלנו, בהתאם לאופי החדש והמסוכן של המציאות הארצית וצו השעה של פרישות מקסימלית, נבנתה עליהם תפנית רדיקלית. ואולם, תפניות קיצוניות יפות הן לשעתן. עם מעבר השנים, קם הצורך לבחון את הדברים מחדש.
השקפה חדשה
מעבר הזמן, כולל צמיחה נפלאה ונסיבות חברתיות ופוליטיות משתנות, גזר על היהדות החרדית תנועה לקראת איזון – חזרה, גם אם מסויגת, לעולם המעשה. תנועה זו הכוללת את התופעות השונות הנסקרות במגזין זה, החל בעיסוק בתעסוקה משמעותית, עבור בלימודים אקדמיים, וכלה בהשתתפות בצבא – הנושא הבוער שעומד כעת על סדר היום הציבורי. ברור שכל תופעה ראויה לתשומת לב בפני עצמה, אך הכלל המאגד אותן הוא השתתפות משמעותית בעולם המעשה – השתתפות שאינה יכולה לחיות בכפיפה אחת עם גישת הרב דסלר לעיל של שלילת עולם המעשה.
כאמור בפתח הדברים, מישורים רבים של חיינו סותרים את הגישה: כולנו מאמינים בעשייה הארצית וחיים על-פי אמונה זו. אולם, סתירה זו מתעצמת שבעתיים כאשר מדובר במי שחי את עולם המעשה במובנו הרחב – חיי מלאכה לעומת חיי אברכות, על כל המשתמע מכך. מעבר לסתירה זו, ברצוני להצביע על שני מחירים כבדים הנובעים מתפיסה המבטלת את העולם.
האחד הוא השמחה במעשה ידינו. הפסוק בתהילים משבח שמחה זו: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (קכח, ב). אכן, "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו" (בבא מציעא לח, א), וחז"ל אף הפליגו במעלת הנהנה מיגיע כפיו וקבעו שהוא גדול "יותר מירא שמים" (ברכות ח, א). החדווה הטבעית במעשה ידינו היא אף חיונית לחיים טובים ובריאים – ואילו הגישה המרוקנת את מעשה ידינו הארציים מערכם שוללת מאתנו את אותה החדווה וגוזרת את דרך החיים המכונה בפי העם "כפוף ובוכה".
אכן, זכות נפלאה היא לאדם לקבל על עצמו עול תורה, לפרוק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם ולהתקיים מקב חרובים בלבד, פת במלח ומים במשורה. זכות נפלאה וגם נדירה. רובנו נעסוק, מי יותר ומי פחות, בעולם המעשה, ואין ראוי שנעשה זאת מתוך עצב ומסכנות אלא מתוך נחת וסיפוק. הלוואי שנדע לשמוח במעשי ידינו, למצוא בהם חדוות עשייה ויצירה, ולגמול בהם טוב עם עצמנו ועם זולתנו. "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת ט, י).
כל זה אינו אפשרי כאשר אנו גוזרים על עולם המעשה העדר ערך והעדר תוחלת.
מחיר שני, כבד עוד יותר, הוא היכולת שלנו לקדש את העשייה הארצית, לרוממה ולהעניק לה חיבור בל-ינותק עם הקב"ה: "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהילים טז, ה). ככל שהעיסוק בעולם המעשה הוא דבר מלוכלך, תולדת החטא, כזה שראוי לצמצמו עד הגבול האפשרי, נתקשה מאוד להעניק לו גוון של רוממות, של דרכי יושר ודרכי נועם, תפיסת עומק של "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח). כפי שביאר הר"ן בדרשותיו, אנו עושים את החיל, ואילו הכוח לעשות חיל נובע אך ורק מטובו הגדול – ובכך כל עשייה ארצית הופכת לשותפות עם הקב"ה.
רוממות עולם המעשה תלויה בנו – בני תורה העוסקים בעשייה ארצית והיודעים לשלב בה את דרך ה' של אברהם אבינו: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו). תנאי הכרחי ובסיסי לכך הוא העיסוק עצמו. ככל שעל פתחו של עולם המעשה נציב תמרור אזהרה המצהיר שכולו שקר, עולם שאין בו ממש, הרי שנעשוק מעצמו את הזכות להעלותו ולרוממו.
דברים אלו יפים שבעתיים בעידן של ריבונות יהודית, כאשר עולם המעשה שלנו אינו מצומצם לספרה הפרטית אלא כולל את המרחב הציבורי של מדינת ישראל – הרשויות, המוסדות השונים, המרחבים והשירותים הציבוריים, העיריות (ובהן עיריות חרדיות), וכך הלאה. כניסתה של היהדות החרדית לתוך מרחבים אלו, לתוך עולם המעשה, יכולה וצריכה להביא לתוכם את ברכת ה'. לשם כך דרושה השקפה חדשה.
***
"רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה, שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום אלא עד שעשה מלאכה, שנאמר: וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו; אבות דרבי נתן, פרק כא). גם אדם הראשון קודם חטאו עסק במלאכה – מלאכה, כפי שחז"ל מוסיפים, שהייתה כולה תפילה, כולה חיבור עם הקב"ה. הלוואי שנדע גם אנו לשמוח במעשה ידינו, וישמח ה' במעשינו.
