האם לנצח נחשוב כמו מיעוט?

הבעיה היא שליצמן, מצדו, צודק לחלוטין. לפי תפיסתו, החרדים תמיד יהיו מיעוט, כי מהות קיומם היא מיעוט מתבדל בתוך חברת רוב – תפיסה עמוקה של גלות. זהותו של בעל הבית אמנם השתנה – מדינת ישראל במקום מדינת פולין או מדינת ארה"ב – אך התפיסה דומה.

הרבה יש לדון בעמדת "גלות בין יהודים" הנשמעת תדיר בעיתון 'יתד נאמן' ובבמות חרדיות נוספות. היא ממשיכה לייצג את הקו הרשמי של היהדות החרדית, למרות שחרדים רבים הפנימו את העובדה שתופעת חזרת מיליוני יהודים לארצם תחת ריבונות יהודית אינה נעדרת משמעות דתית. לענייננו, אתמקד באחד המחירים הקשים של הגישה: נטילת האחריות.

"שומרי התורה במדינה החילונית הם יהודים השרויים בגולה כאחיהם בתפוצות" – כך כתב משה שנפלד, האידיאולוג הרשמי של 'אגודת ישראל', בשנת תשי"א. לגלות הנוכחית, המשיך, יש את כל הסממנים המוכרים: "שנאה, עלילות, גזירות והשפלת כבוד". וכיצד עלינו להגיב? כמו בגלות: בשתדלנות. 

חמישים שנה לאחר מכן הצביע ישראל אייכלר על הקושי להעמיד שתדלנות ראויה במצב של "גלות בין יהודים". "אצל הגויים", לפי אייכלר, "היו לנו שתדלנים ועסקנים אשר שיחרו פני דר עליון […] ושליחותם עלתה להם לבטל גזירות רשע". בניגוד לכך, במדינת ישראל קשה למצוא שתדלנים נאמנים: "האם גם היום יכולים השתדלנים להרים עשר אצבעותיהם ולומר עשינו ככל אשר ציוונו גדולי ישראל ובכל אשר פעלנו עמדה לנגד עינינו טובת בוחרינו?".

אייכלר אמר ועשה: הצטרף לכנסת והפך, לצד חבריו למפלגות החרדיות, שתדלן לטובת היהדות החרדית השרויה בגלות מרה. כלומר, האחריות הבלעדית היא לקהילה החרדית: להיכלי התורה, לקהילות האברכים, לחצרות חסידיות, לשירותי הדת, לקצבאות ולדיור ולכל השאר. והמדינה? היא הרי הפריץ.

גישה זו, מטבע הדברים, עושקת מאתנו את היכולת ליטול אחריות על הסיפור המופלא של חזרת עם ישראל לארצו. מבלי למעט בחשיבות של לימוד תורה, התנועה הפנימית של המשך הגלות מחייבת את עמדת ליצמן: אין אפשרות שנהיה רוב במדינה, וגם כשנהיה רוב לא נוכל להיות רוב. נצטרך להמציא איזה רוב חלופי, אולי 'רוב הלכתי' שיקבע שיש לנו 'דין מיעוט' וישלול מאיתנו את האחריות על המדינה.

נקודה זו מודגשת תדיר במאמרי מערכת של 'יתד נאמן'. "אף אם אני עצמי אהיה שר הפנים ואף אם מרן הגר"י אברמסקי יכהן כשר הביטחון", מצוטט בשם הרב מבריסק, "כיון שמדובר בשאלה הרת גורל והכרעה על יציאה למלחמות – זו שאלה של פיקוח נפש, ואין לנו ש"ך וט"ז בסוגיה זו – הרי שלא נוכל לנהל את המדינה ולקבל את האחריות". כפי שממשיכים המאמרים, מכאן ברור שאין לנו אלא שתדלנות בלבד: "כל מה שהתירו לנו זה רק להתייצב בעמדות שיש בהן להציל מהארי ומן הדוב, מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר".

איך אפשר להיות שתדלן כאשר אתה בעצמך הפריץ? הצצה לכך ראינו בפרשת עסקת החטופים.

עין לא נותרה יבשה למראה חזרת שלוש החטופות למשפחותיהן ביום הראשון של הפסקת האש. ועדיין, קשה להתכחש לעובדה: מדובר בעסקה קשה. מאוד. שחרורם של שליש בלבד מכלל החטופים תמורת למעלה מאלף מחבלים מפלצתיים עם דם יהודי על ידיהם, אינו דבר של מה בכך. כשמוסיפים לכך את הזנחת המטרות העיקריות של המלחמה – מיטוט החמאס ושמירה על הסטריליות של רצועת עזה – בפנינו עסקה גרועה. אם כבר עושים עסקה עם השטן, טענו רבים, לפחות שהיא תחזיר את כולם.

מוקדם אמנם לקבוע מסמרות. השלב השני של העסקה נותר לפנינו, והלוואי שנדע להשלים את מטרות המלחמה. ממשל חדש נכנס לבית הלבן, הזדמנויות חדשות עומדות לפנינו, ו"מה שרואים משם לא רואים מכאן". אך לעת עתה, בכל אופן, אנחנו משחררים מפלצות-אדם, קובעים תקדים קשה נוסף, ומאפשרים לרוע המוחלט של אויבינו רגע מתוק של תהילה. לא פשוט.

ואולם, עבור המפלגות החרדיות בכנסת, נראה שכל עסקה, (כמעט) בכל מחיר, הייתה זוכה לתמיכה אוטומטית. "אני אמרתי את דעתי ואת דעת הסיעה בעניין החזרת החטופים", הצהיר דרעי לפני מספר ימים. "החזרת החטופים זה הדבר הכי חשוב מבחינתנו, בכל מחיר בכל צורה ובכל דרך". כך הצהירו הסיעות החרדיות גם לפני חצי שנה. "כל הצעה שתביא לשחרור החטופים", אמר גולדקנופף ביוני 2024, "אנחנו נתמוך בה".

לפדיון שבויים יש ערך יוצא דופן במסורת ישראל, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. אבל "בכל מחיר"? אם חז"ל אסרו לפדות שבויים במחיר כספי מופרז (עי' יו"ד רנב), האם ניתן לקבוע בקלילות את שאלת החזרת החטופים "בכל מחיר" – לא רק מחיר כספי אלא מחיר דמים, לצד שיקום צבא אויב תוך כדי מלחמה? 

בשאלות הנוגעות לציבור פנימה – ענייני חינוך, תקצוב המעונות, הרשויות המקומיות, וכך הלאה – אנו רואים את הנציגים החרדיים יושבים שבעה נקיים, כולל התייעצויות קדחתניות בבתי 'גדולי ישראל' – בסוגיה זו קולם כמעט ולא נשמע – ולא מעט ויכוחים פנימיים. כאן, מנגד, הדברים פשוטים וברורים, אין ויכוח ואין דיון. חתמו כולם לפני תחילת הדיון בשישי ופרשו לסעודת שבת קודש.

למרבה הצער, ההבדל נעוץ בתחומי האחריות. סוגיית החטופים היא עניין 'של המדינה' ולא 'שלנו', ולכן "הרי שלא נוכל לנהל את המדינה ולקבל את האחריות". מתוך מבט צר ופנימי, מוטב לסיים את המלחמה ולשחרר את הלחץ הציבורי העצום ביחס לחוק הגיוס. נציל מן הארי ומן הדוב, הפריץ כבר ידע להסתדר.

בהיותנו שרים בממשלה וחברים בקבינט, שאלת "מה נעשה כשאנחנו רוב" אינה שאלה עתידית אלא של כאן ועכשיו, כזו שמעלה מדי יום ומדי סוגיה את מקומנו ויחסנו כלפי המדינה. הדבר נכון שבעתיים בשעת מלחמה וסוגיות הרות הגורל העולות בעטיה. כמו שאר המדינה היהודית, תקופה זו דורשת מאתנו גדלות נפש. הצלחתה הכבירה של היהדות החרדית הביאה אותנו למקום של השפעה וסמכות. וכידוע לכולנו: אין סמכות ללא אחריות.