באחד מקורסי ההכשרה שעברתי, מנחת הקורס בחרה בפעילות היכרות מקורית. היא חילקה חומרי יצירה וביקשה שניצור לעצמנו מסכה שתציג אותנו בצורה הטובה ביותר בפני יתר המשתתפים. לאחר מכן, התבקשנו לעטות את המסכה ו"להיפגש". כעבור רבע שעה, כשחזרנו אל המליאה והתבקשנו לחלוק מה למדנו, נוכחנו לדעת שמעבר לשם ולמקום עבודה לא גילינו דבר אחד על השני. כאשר התבקשנו להוריד את המסכות ו"להיפגש" פנים אל פנים, החוויה הייתה שונה משמעותית. המסכות הממשיות שהיו אמורות לעורר סקרנות ולגרות שאלות עשו בדיוק את ההפך: חסמו את אפשרות המפגש והקשר האמיתי עם האחר. השיח על המסכות בשנתיים האחרון והחיבור לחודש אדר גרמו לי להיזכר בחוויה זו ולהרהר במשמעות המסכה בכלל ובתפקיד שמסכות ממלאות בחיינו.
המילה מסכה בעברית המודרנית (להבדיל מזו התנ"כית שבה המילה אינה משמשת לתיאור כיסוי פנים במובן המקובל כיום), קשורה במשמעותה למילה מסך, ומכאן שתפקידה הינו לכסות, או להסתיר. לכן, כך אומרים, נוהגים לעטות מסכות בפורים, זכר להסתר הפנים. בלטינית, מסכה מכונה "פרסונה" – מילה המורכבת למעשה משתי מילים נפרדות, per-sona , שמשמעותן "להישמע דרך". בתרבות הקלאסית, שחקני תיאטראות השתמשו במסכות על מנת לייצג את הדמות אותה הם ייצגו ודרך המסכה הם השמיעו את קולה, את זהותה של הדמות. לעומת זאת, המילים המקבילות למסכה בשפות אירופאיות כגון אנגלית, צרפתית ואיטלקית (maschera, masque, mask) הנן בעלות צליל דומה למילה בעברית ומקורן במילה הערבית "מסח'רה", לה שני פירושים. פירוש אחד הוא צחוק או לעג, ואילו הפירוש השני הוא נשף מסכות, בו הנוכחים עוטים מסכות ומחליפים זהויות. עם השנים, המילה מסח'רה חדרה אל הסלנג בפירושה החדש "עסקים מפוקפקים", עסקים בהם האמת מכוסה.
ייתכן והשונות בין מקורות המילים משקפת שתי גישות שונות בנוגע לזהות האדם והמסכות שהוא עוטה על פניו במהלך חייו.
הגישה הראשונה טוענת לקיומה של זהות אחידה, אישיות מרכזית ואמיתית, עליה המסכה, החומרית או הרגשית, מכסה. ובכך מונעת ממנה להתגלות במלואה. קרל יונג (1903–1955), פסיכואנליטיקאי שוויצרי, עשה שימוש במושג 'פרסונה' על מנת לתאר את הדרך בה בני אדם מסתירים את הזהות האמיתית שלהם, על רצונותיהם, מאווייהם וכישוריהם, בכדי להסתגל למוסכמות חברתיות ולהתאים את עצמם לדרישות החברה ולתרבות בהן הם חיים.
דונלד וויניקוט (1896–1971) (שטבע את המושג "אם טובה דיה"), היה פסיכואנליטיקאי הילדים הראשון באנגליה. וויניקוט ראה את תהליך התפתחותו הרגשית של התינוק כקשור ותלוי בקשר שלו עם אמו ותיאר תהליך זה לעומקו. לדידו, האם שמה את עצמה במקומו של תינוקה ומנסה להבין מה הוא מרגיש. פניה של האם משמשות כמראה עבור התינוק וכאשר התינוק מביט בפניה של אמו, הוא חווה את עצמו כפי שהוא משתקף בעיניה וכך הוא מפנים ומפתח תחושת עצמי. במקרה בו צרכיו של התינוק משתקפים בפניה של אמו בצורה "טובה דיה", הוא מפתח עצמי בריא. אך במקרה שהאם אינה מצליחה לזהות ולשקף את מבעיו, תחושותיו ורצונותיו של התינוק, בין אם היא אינה פנויה אליו ובין אם צרכיו מאיימים עליה, הוא מפנים עצמי כוזב המכסה ומגן על העצמי האמיתי שלא זוהה. העצמי הכוזב הנו דרכו של התינוק להתאים את עצמו אל אמו ואל מה שהיא מצפה שהוא יהיה. וכך, תינוק עשוי לעטות מסכה רגשית, ולגדול להיות ילד ולאחר מכן מבוגר מרַצה העושה רצון אחרים ואינו מחובר או נאמן לצרכיו הוא.
בשונה מהגישה הראשונה, הגישה השנייה אינה יוצאת מתוך נקודת הנחה שקיימת זהות מרכזית דומיננטית הבאה לידי ביטוי או מוסתרת כולה, אלא טוענת שכל ביטוי של האדם הוא גילוי של פן נוסף של זהותו, וכי כל הזהויות הנן אמיתיות. גישה זו מכונה גישת העצמי המרובה, בה אין זהות אחת מגובשת, אלא אופנים שונים בהם האדם מתקשר במצבים שונים, בתפקידיו השונים עם דמויות שונות בחייו.
בחירה בריאה במסכה
כך או כך, כולנו עוטים מסכות במהלך חיינו. זוהי דרכנו הבריאה והמסתגלת להתמודד עם חיי היומיום, עם המוסכמות החברתיות, עם המחויבויות הרבות והתפקידים השונים והמגוונים שלנו. עטיית מסכה מאפשרת לנו להציב גבולות בין עולמנו הפנימי ובין העולם החיצוני. זוהי דרכנו להגן על עצמנו ועל הסובבים אותנו, שכן לא כל אדם עמו אנו באים במגע צריך וראוי להכיר את זהותנו המלאה והעגולה.
מתי עלול להיווצר שיבוש? כאשר אנו עוטים את המסכה שלנו ללא מחשבה. במצבים אלה, המסכות שאנו עוטים על עצמנו הופכות להיות רכיב קבוע ונוקשה בפנים שלנו ללא יכולת להסירן, וכך אנו מוצאים את עצמנו מתנהלים בחיים עם עצמי כוזב. חיים כאלה הנם מתישים, שוחקים ועלולים להוביל את האדם לתחושת ניתוק מהמציאות ומעצמו. אנשים במצבים כאלה מדווחים על תחושת בדידות ועל חוסר משמעות. "חיים על אוטומט". כאשר המסכה הופכת להיות קבועה ומקובעת, קשה לעשות אבחנה מה "אני" ומה "לא אני" ואנחנו למעשה מאבדים את עצמנו. לכן חשוב לזכור שיש לנו היכולת לבחור אילו מסכות לעטות ומתי.
בפורים יש הנוהגים להשקיע משאבים רבים בבחירת תחפושות לילדים: בנראות, ביצירתיות, בעושר, במוטיב משפחתי. זוהי הזדמנות טובה לעשות גם "זום אאוט" ולהתבונן במסכות שאנו נוהגים לעטות על עצמנו בכל יום. אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שגם כאן יש לנו את האפשרות לחקור בעצמנו אלו פנים, אילו מחשבות ודעות, אלו ערכים ואמונות ואלו רגשות ברצוננו לחשוף או להסתיר בפני האנשים אותם אנו פוגשים, בכל רגע נתון. מצד שני, זו גם הזדמנות לבחון כיצד המסכה שאנו עוטים כלפי חוץ נתפסת על ידי האחר: המשרה, הלבוש, השפה, התחביבים, והאם הפרסונה שלנו הנתפסת על ידי האחר עומדת בהלימה עם העצמי שאנו מעוניינים להקרין כלפי חוץ.
בשנתיים האחרונות המסכה יצאה ממחוזות חודשי אדר, ופרצה אל חיינו בקול רעש גדול. ה"מסכה" החומרית הפכה למילה השגורה בפינו, ועטייתה הפכה לנורמה. יותר מכך, כיום כבר נדיר לראות את אותה מסכה תכולה פשוטה. ישנן מסכות בצבעים ובחומרים שונים. אנחנו משקיעים מחשבה בהתאמת המסכה ללבוש, למצב רוח ולסיטואציה החברתית. ראוי וכדאי להשקיע את אותו המאמץ בעטיית המסכה הרגשית שאנחנו עוטים, ולדאוג לכך שגם כאשר מדובר במסכה ססגונית ומיוחדת, השונה מהעצמי השגרתי והמוכר, היא עדיין משרתת ומייצגת נאמנה את העצמי האמיתי שתחתיה.
אמ;לק
- המילה מסכה בעברית המודרנית קשורה למילה מסך, שנועד להסתיר. בלטינית, לעומת זאת, מקור המילה הוא 'להישמע דרך' וקשור לאופן בו שחקנים דבררו דמויות שונות ומשונות בעזרת מסכות.
- המילים השונות מייצגות שתי גישות בפסיכולוגיה: אחת טוענת שיש רק זהות אמיתית אחת לכל אדם, ושנייה שטוענת שאין בהכרח זהות אחת דומיננטית אלא כל ביטוי של האדם מגלה פן נוסף של זהותו.
- כולנו עוטים מסכות והן שימושיות להפליא בניהול אורח חיים בריא וסתגלני. עם זאת, עטיית מסכה ללא מחשבה עלולה להוביל לניתוק מעצמנו ופיתוח 'עצמי כוזב'.
איור שער: shutterstock
