יחסה של החברה החרדית למדינת ישראל, ברוב שנות קיומה, העתיק את עמדתו ההיסטורית של היהודי מול הפריץ: אנו נתקענו פה בגלות בין אחינו בני ישראל ואת כוחנו הפוליטי עלינו לממש בהתאם לכורח הנסיבות.
לכן, הקווים המנחים של הפוליטיקה החרדית היו שמירה על אוטונומיה בחינוך הילדים וגם מעט דאגה לעניינים שבלעדיהם לא נוכל לקיים חיים משותפים כקהילה יהודית – כמו ענייני ייחוס וגיור. מעבר לזה, המפלגות דרשו לקבל כספים שיסייעו להחזיק את מערכות החינוך העצמאיות, וכן השתדלו להגדיל את הקצבאות שעשויות לסייע לציבור החרדי, כמו קצבאות הילדים וכיוצא בהן.
אולם נקודת המבט של המפלגות החרדיות הייתה ועודנה כמו במשלו המפורסם של החפץ חיים: הצלת כמה שיותר תפוחים מהדוכן שהשייגעץ השליך על הרצפה. אם נשאל מפלגה חרדית כיצד צריכה מערכת בריאות יהודית להיראות או כיצד אמור להיראות צבא יהודי, השאלה תידחה על הסף כדיון תיאורטי השייך להלכתא למשיחא.
ניתן דוגמה. הרפואה המודרנית איננה יכולה להתקיים ולהתקדם ללא ניתוחי מתים. כך לומדים היום אנטומיה, פתולוגיה וכירורגיה ואין דרך ללמוד רפואה כראוי בלי זה. האם מותר לנו לנתח מתים לשם כך? שאלה זו נתונה במחלוקת הפוסקים. רובם אוסרים, משום שרפואת האנשים שיושפעו מהידע הזה היא פיקוח נפש עתידי שאיננו עומד לפנינו. עמדה זו הייתה אפשרית ופשוטה בעולם שבו הרפואה מתקדמת על ידי הגויים ואנו כמיעוט נהנים מפירותיה.
באופן מעניין, האפשרות הזו ממשיכה להיות נוחה גם במצבנו, שבו החרדים הם מיעוט בתוך מדינה חילונית שהרפואה בה מתקדמת והאוניברסיטאות בה הן מהטובות בעולם. זהו מצב שבו כל הצדדים "כביכול" מרוויחים. אנו, החרדים, איננו עוברים שום איסור, ומנגד אנו נהנים מרפואה מתקדמת שכאמור, יכולה להתקיים ולהתפתח רק באופן הזה.
אם נעצור בנקודה זו ונבקש מהמפלגות החרדיות שיכניסו סעיף בהסכם הקואליציוני שיגע בשאלה זו ויביע את עמדתם בשאלה: כיצד צריכה להיראות מערכת רפואה שומרת תורה ומצוות. האם הרפואה בה תהיה פחות מתקדמת וזה מחיר שנשלם בשמחה על האיסור, כדעת הנוב"י והחת"ס? או שמא היא תסתמך על גופות של גויים, כהצעת הראי"ה קוק?
כך או כך, אין ספק שבקשתנו זו תידחה על הסף. המפלגות החרדיות אינן רואות עצמן כמי שבאות לעצב חיים יהודיים במדינת ישראל על פי ההלכה. כל שברצונן הוא לחיות בצילו של הפריץ, לזכות מצידו לכמה שיותר חירויות ולחטוף כמה שיותר תפוחים.
שאלות הלכתיות מעין זו שהעלינו נידונו בהרחבה בספרי הפוסקים האחרונים. בעל הציץ אליעזר כתב ספר על הלכות מדינה, וכן עוד רבים. אולם אלו נתפסו תמיד כדיונים תיאורטיים, מופשטים, כמו הלכות קרבנות ובית הבחירה. הציבור החרדי מעולם לא ניסה להחילם על המציאות הממשית של מדינת ישראל, משום שהחרדים קיבלו את חילוניותה של המדינה כעובדה שבאופן בסיסי הם אינם מנסים לשנותה. אדרבה, עיסוק בהן נחשד תמיד כ"ציונות".
אלא שהעמדה הזו כבר לא מחזיקה מים.
כבר מזמן איננו מיעוט שולי החי בצילו של השליט החילוני. מיום ליום אנו נוטלים חלק רחב יותר בשלטון, שרים וסגני שרים, ראשי ועדות ושאר תפקידים מרכזיים. מבט מפוכח על הדמוגרפיה במדינת ישראל מלמד גם הוא שאנו מתקדמים בצעדי ענק להפיכתנו לרוב במדינת ישראל, והרבה קודם לכן – לקבוצה משמעותית ודומיננטית.
אסטרטגיית חטיפת התפוחים איננה אפשרית עוד. קואליציה המתגבשת יש רוב חברי כנסת שומרי תורה ומצוות, ובלי מפלגת יהדות התורה לא תיכון ממשלה. זהו צלצול פעמונים רועם, המבקש להעיר אותנו אל המציאות החדשה. המדינה איננה גורם זר שאנו חיים לצידו, אלא אנחנו המדינה!
אפשר לזהות זרמי עומק בחברה החרדית שמעידים על ההפנמה של זה. במובן מסוים אפילו הדרישות הקואליציוניות הגבוהות הן עדות לכך. אם החרדים מבקשים לחוקק את חוק יסוד: לימוד תורה, אות הוא שהם מבקשים לעצב את דמותה של המדינה ואת ערכי היסוד שלה בהתאם להשקפת עולמם. זהו מהפך עצום. אלא שהוא בשום אופן לא יכול לבוא במקביל להימלטות מפוארת מתפקיד בקבינט הבטחוני. אי אפשר לפסוח על שתי הסעיפים. כשם שאנחנו חלק מהמדינה בחלוקת המשאבים ובעיצוב אופיה, כך עלינו ליטול חלק שווה גם בהנהגתה, בשגשוגה ובשמירה על בטחונה.
לשינוי תפיסתי זה קיימות מספר השלכות רוחב, שכן אסטרטגיות חרדיות רבות בנויות על תודעת המיעוט ועל התפיסה שהאחריות המערכתית אינה מוטלת עלינו.
היכולת של החברה החרדית לא להתגייס לצה"ל כדי לשמר על התבדלות מהמערביות בכלל ומהחילוניות הציונית בפרט, אפשרית רק מתוך תודעת מיעוט שאיננה אחראית על שאלת הבטחון במדינה. זו פריווילגיה השמורה לחברת שוליים שמתקיימת לצד מדינה גדולה וחזקה; המדינה דואגת לביטחון והמיעוט מוודא שזהותו התרבותית איננה נמחקת. אולם ברגע שאנו בעצמנו הופכים להיות השלטון ושיקולי ביטחון וקיומה של המדינה מוטלים לפתחנו, נצטרך לפתוח מחדש את הסוגיה הזו ולבחון כיצד אנו מאזנים בין הערכים השונים.
במידה דומה נצטרך לחשוב מחדש על אסטרטגיית ההכוונה של כלל החברה החרדית ללימוד תורה. מי שמספיק ישר כדי להודות שזו לא הייתה דרכה של היהדות באף דור מן הדורות, יוכל להסביר שזו דרך חדשה אך הכרחית שסייעה לנו בעשורים האחרונים לשמור על התבדלות מהחברה החילונית. אולם האם אנו יכולים להמשיך בה גם כאשר אנו נהפכים לרוב? זו כבר שאלה אחרת לגמרי. משעה ששגשוגה הכלכלי של המדינה – שהוא הערובה גם לשרידותה הבטחונית – עומד לפתחנו, אנו צריכים לדון בשאלה זו מחדש מנקודת מבט שונה. יהיה עלינו לשאול, האם יש היתכנות למצב שבו רוב התל"ג אינו מיוצר על ידי הציבור שהולך ונעשה לרוב? האם סביר הדבר לנקוט באסטרטגיית פעולה שמשמעותה שכל המהנדסים והרופאים יהיו מהמיעוט הלא חרדי?
ואיך שומרים שבת במדינה שבה החרדים הם הרוב? וכיצד מקיימים את התעשיות החיוניות? ועד כמה אנו מבקשים לכפות את האמת על אחרים או לאפשר להם אוטונומיה, כמו שביקשנו אנחנו בהיותנו מיעוט?
גם עמדות הלכתיות עשויות להשתנות כאשר המקרה הופך מאירוע פרטי לשאלה מערכתית. בדוגמה שהבאנו, אודות נתיחת גופות, ניתן להציע עמדה הלכתית שלישית (שייתכן אולי שגם הנוב"י והחת"ס היו מסכימים עמה) שתטען שקבלת האחריות על מערכת הבריאות הציבורית היא עצמה משנה את הגדרת ה"פיקוח נפש" מדבר עתידי לעניין ממשי שעומד לפנינו. כלומר, גם אם היה נכון לפסוק לכל רופא באופן פרטי שיימנע מנתיחת גופות כי התועלת תבוא לו רק בעתיד, הרי שביחס למערכת בריאות שלמה, אם ננקוט לאיסור, הירידה ביעילות המערכת כולה תהיה מיידית. דברים דומים חווינו כולנו בעת מגפת הקורונה. סיכונים פעוטים שהפרט לוקח על עצמו ללא הינד עפעף, יכולים להיתרגם לסכנה מוחשית כשהפרטים מצטרפים למערכת שלמה וההיתר שמתירים מכח הסכנה הזו חל על כל פרט ופרט כחלק מנוהל מערכתי.
אלו הן שאלות קשות שמנהיגי הציבור יצטרכו לתת עליהן את הדעת. אולם השלב הראשון והקודם לכל הוא השינוי התודעתי: איננו עוד מיעוט שולי שיכול להרשות לעצמו "להסתדר" עם אורח חייו בצד הדרך כשהמערכות הגדולות של הבטחון, הכלכלה והבריאות ימשיכו לתפקד על ידי המדינה החילונית. אנחנו כבר חלק אינטגרלי מהשלטון. ככאלה, אנו נדרשים לאחריות מערכתית כוללת ועלינו לתת את הדעת כיצד אנו מבקשים להנהיג את המדינה שאנו חלק ממנה.
איור: shutterstock
