אדם נכנס לפאב ושותה משהו עם חבר. לרגע אחד הוא מרים את המבט ומשהו תופס את תשומת ליבו. הוא מביט מסביב ורואה שכל האנשים שנמצאים בפאב הם פחות או יותר דומים אחד לשני, מגיעים מאותו מקום, אותו מעמד חברתי ואפילו אותו צבע עור. הוא מגיע לבעל המקום ושואל אותו: איך האוכלוסיה כאן כל כך הומוגנית ולא נפלו עליך ערסים? אמר לו בעל המקום: בהתחלה הגיעו ערסים, אבל אז הפסקתי להביא את הוודקה.
את הדוגמא הזאת שמעתי לפני כמה שבועות בשיעור 'שאלות יסוד במדעי החברה' כדוגמא להגותו של בורדייה, סוציולוג צרפתי.
בורדייה אומר שלכל תרבות יש מאפיינים, עד לרמה של החפצים שלה, שאנחנו מזהים עם אותם אנשים.
זה מה שמבדיל בין תרבות נמוכה ותרבות גבוהה: המאפיין של כדורגל או גולף, טלוויזיה או ספרים, ג'אנק פוד או טעימות יין מיקב בוטיק. יש משחק מסוים בכל מקום שתגיע אליו, עד לרמת הדקויות של צורת ההליכה, וסטייה ממנו הופכת אותך לזר גם בלי לשים את האצבע על משהו מוגדר. לעומת זאת, אם קיבלת את החינוך הנכון והמשחק מוגדר לפי הדמות שלך, אתה שייך. את המערכת הזו של המאפיינים בורדייה מכנה 'הביטוס'.
את כל זה חוויתי על בשרי השנה הזאת כאשר לאחר למעלה מתריסר שנות מגורים בעיר העברית הראשונה קנינו לבת שלי גורת כלבים פומרניאן מתוקה, ונקרא שמה בישראל…
