עבור חרדים רבים, מודיעין עילית, או בשמה העממי 'קריית ספר', היא דוגמה לעיר חרדית-אברכית שמתנהלת ביד רמה ובלי לעלות לחדשות כל שני וחמישי. מבקר אקראי ידווח כי החיים בה זורמים על מי מנוחות: הרחובות מלאים בילדים צועדים לתלמודי התורה, אמהות עסוקות, גברים ממהרים לעמל יומם, ושלל קהילות פורחות. אבל מתחת לפני השטח, מתגלה סיפור אחר: עיר של פקקים אינסופיים, גינות מתפוררות, דו"חות חנייה בלתי צפויים שמעיבים על השגרה. מודיעין עילית, כמובן, איננה העיר היחידה שבה תושביה אינם שבעי רצון מהשירות המוניציפלי שהם מקבלים. עדיין, היא יוצאת דופן: אין אף עיר חרדית שנשלטת במונופול כזה על ידי אותו ראש עיר מזה 25 שנה – ובלי שקם לו אי פעם מתמודד נגדי.
"אין לנו אפילו איפה לפרסם את הטענות", אומר לנו בייאוש מ., תושב העיר שחושש להתראיין בשמו המלא. "אין דוברות אמיתית לעיר, התשובות שמקבלים הן מאוד עמומות, אבל זה לא משנה, כי אין גם עיתונות מקומות נושכת. העירייה עצמה מפרסמת בעיתונים השייכים כולם לאדם אחד שרכש את כל כלי התקשורת המקומיים".
אחד העיתונים שכן ניסה להיות שופר לתושבים, וכתב על מחדלי העיר, הפסיק לפעול מסיבות לא ברורות. כיום, לתושבים אין שום דרך להתעדכן בחדשות. בזמן שבערים חרדיות כמו אלעד וביתר יש עדכוני חדשות שוטפים, תושבי מודיעין עילית נאלצים לוודא שהם לא מתגוררים בצפון קוריאה. "האופציה היחידה לדבר נגד העירייה היא רק בקבוצות הוואטסאפ", מוסיף מ. "כלי התקשורת הרשמיים נמנעים מביקורת באופן גורף, והתושבים נותרים ללא מודעות לפתרונות שבידי העירייה לספק".
הזנחה לצד אכיפה אגרסיבית
חלק גדול מתושבי העיר הם אברכים בני תורה, החיים על ערכים של הסתפקות במועט, מה שמשפיע באופן ניכר על רמת מושגי החיים שלהם. לדעת חלק מבני שיחנו, העיריה עושה בכך שימוש ציני. אחת הנקודות שחוזרות שוב ושוב בדבריהם: ההתנהלות של העיריה בתחומים שונים פשוט לא עקבית.
"לאורך שנים גינות העיר לא טופחו", אומר מ. "ההזנחה הגיעה לממדים מבהילים. נדנדות חלודות, פסולת שנערמת, מתקני שעשועים שנראים פשוט מסוכנים. בשנה האחרונה חל שינוי, ונראה שהחלו להשקיע בטיפוח העיר. אולם למרבה הפלא, במקביל להשקעה, החלה חלוקת דוחות על כל צעד ושעל", הוא מציין, ספק בהלצה, ספק באירוניה.
"בשכונת 'נאות הפסגה', למשל, נבנתה שכונה עם בעיות תשתית ומחסור חמור במקומות חנייה, והתושבים נאלצים לחנות על אדום-לבן. כעת, הפקחים הגבירו את הסיורים ומחלקים דוחות בסיטונאות.
"איפה אני אמור לחנות, על הגגות?" שאל אותי היום אחד מחבריי, שגילה שנקנס שוב. "אני חוזר הביתה מהעבודה, רוצה לנוח ולנשום קצת אוויר, אבל במקום להתרווח על הספה המפנקת בבית (כלומר, למצוא את עצמי עם שני ילדים שנתלים לי על הצוואר), אני מוצא את עצמי תר שעות אחר חנייה, וכשאני מתייאש וחונה רחוק, אני כמובן נקנס״.
גם בתחום רישיונות הבנייה, הוא אומר, ההתנהלות דומה בחוסר מקצועיותה. "חסידות ויז'ניץ קיבלה אישורים להרחיב את הדירות, והעירייה לגמרי העלימה עין", טוען מ. לא רק שהרחבות הדיור האלה לא פעם פגעו באיכות המגורים של השכנים, לדבריו, מגזרים אחרים לא נתקלו בנדיבות הזו ברצותם להרחיב דיור.
חיים, איש עסקים מקומי,מציין גם הוא את חוסר העקביות בתחום הבנייה. "מצד אחד מאפשרים להרחיב דירות, ומצד שני כל תקופה יש שמועה על מהנדס עיר חדש שמגביל פתאום דברים". כך, למשל, הוחלט לאחרונה לאסור חפירות בחצרות, אף ששנים רבות הדבר היה מותר. "אף אחד לא יודע מה השתנה", הוא מסכם, "רק יודעים שזה השתנה".
"הבעיה בגוטרמן היא שהוא “קונה” את הרבנים", אומר ט., פעיל פוליטי מקומי. "השלטון שלו נכפה עלינו. אין כאן מפלגות חילוניות; אנחנו לא “רבים על דת”. הוא מרגיש שיש לו את הרבנים בכיס, ומחליט הכול לבד, כולל מי יהיו חברי מועצה. אני יודע מנוכחים בישיבות מועצה (וגם קראתי פרוטוקולים בלי סוף) הוא שואל “מי בעד, מי נגד”, וכולם בובות, חוץ מחברי הפלג הירושלמי. תפתחו את אתר העירייה ותראו, אלה ישיבות המועצה הכי קצרות בארץ. הוא לא נותן לאופוזיציה לדבר, קוטע אותם. הוא שתלטני וריכוזי.
"הוא תמיד מתגאה בכך ש־90% מעובדי העירייה הן נשים ו־10% גברים, אבל מה שאתם לא יודעים זה שהוא תמיד אומר ש-90% מהבעיות הן עם 10% הגברים. בפועל, המנכ״ל שלו חסר סמכויות לחלוטין. גברים שמחזיקים בתפקידים מקצועיים ומתווכחים איתו – נדחקים. נשים, לטענתו, “יעשו מה שאומרים להן”. לכן הוא נמנע מלשים גברים בתפקידי מפתח.
"גם במפגשים עם גורמי צבא או שרים, הוא נפגש לבד או עם עוזרים, בלי המנכ״ל ובלי מחזיקי התיקים. במחוזות אחרים מחזיק תיק הוא דמות משמעותית; כאן אפילו סגן ראש העיר שמחזיק את תיק החינוך אינו שותף לשום דבר, כי הכול עובר רק דרכו. כל יתר התפקידים בעיר הם נטו למראית עין".
למה באמת אין לו תחרות?
"למועצה הרי אין אצלנו פריימריז פנימיים. בפועל, אותה רשימה נשארת שנים. כל מי שמנסה להקים רשימה אחרת נחסם מול גורמים שונים. גם המפלגות הארציות כאן לא באמת מתערבות בהרכבים, העיקר לקבל מימון בחירות. לכן נבחרים אנשים שלא מתעניינים בכלום ולא מתמחים בכלום, שמגיעים פעם בחודש להצביע ולומר כן לכל מה שהוא מבקש".
מצד שני, הוא מסביר שלא תמיד גוטרמן טועה במטרה: רק בדרך… "ייאמר לזכותו: יש תחומים שהוא פועל בהם נכון. לדוגמה, אכיפת חוקי חנייה – יש כאן כאוס אמיתי. אנשים חונים איך שרוצים. צריך לעשות סדר. אבל האופן שבו הוא עושה את הסדר? הכל הוא עושה בבום, בלי שום הסברה מקדימה. במקום להודיע חודש מראש על רחובות X,Y,Z – פתאום מתחילים לקבל דו"חות על אותה התנהלות של שנים. זה מכעיס. באופן כללי אין שום תקשורת עם התושבים. מנחיתים הוראות וזהו.
"אנחנו נמצאים בשטחי יהודה ושומרון ולכן פועלים לפי החוק הירדני. יש מינימום חניות לפי תקן, וזה מה שניתן. הבעיה שהרגלי הרכב השתנו: למשפחה אחת יש יותר מרכב אחד, אורחים בשבתות, מסחר פרטי. הערים הגדולות מקצות מקומות חנייה למשאיות; אצלנו אין עדיין פתרונות כאלה. בנוסף, מסופי אוטובוסים: אנשים התרגלו לתחנה “מתחת לבית”. כעת צמצמו תחנות כדי לפנות מקום ולייעל קווים, וזה לא נוח לציבור. שוב, זה לא שהכל הוא עושה לא נכון, הבעיה המרכזית היא היעדר תקשורת: גם כשיש הגיון מקצועי, אין תהליך הסברה ושיתוף. אף אחד לא יודע מה קורה".
הליקויים שלא מגיעים לכותרות
בשנים האחרונות, תושבי העיר מעידים על תופעה מוזרה: כבישים רבים חסרים סימון 'אדום-לבן' ברור, למרות שעל פי מקורות פנימיים בעירייה, תקציבים ייעודיים לנושא אושרו והתקבלו.
"במקביל, גם פרויקטים תיירותיים שנועדו להכניס כסף ולמשוך מבקרים מכל הארץ, זכו להתעלמות מוחלטת. כספים בהיקף מיליוני שקלים הוקצבו להקמת פארק ארכיאולוגי מרשים. מה קרה איתם? מי יודע, הפארק בוודאי לא קם. הסיבה? לכאורה, בשל החשש של גורמים תורניים מהגעת מבקרים חילוניים לעיר", מתאר מ. "אותה גישה שמרנית לכאורה, הביאה גם לאטימתה של מערת נטיפים טבעית בנאות הפסגה, מדהימה ביופייה, שנאטמה על פי הוראה ישירה של גורמים תורניים בעיר, ככל הנראה מאותה סיבה בדיוק. במקום להפוך את המערה למקור הכנסה תיירותי, היא נותרה חסומה ומסוגרת", הוא מסביר.
ההזנחה התקציבית אינה פוסחת גם על התמודדות עם בעיות חברתיות קשות. גורם מקומי טוען כי פקיד שגייס תקציבים רבים לטובת נוער בסיכון סולק מתפקידו. לדבריו, "יש כאן הזנחה בנושא הנוער הנושר", והדבר מעיד על חוסר סדר וטיפול הולם בנושא.
ומעל כל אלו מרחף ערפל כבד של אי שקיפות. בכל שנה, תקציבים עוברים בלי שהציבור יודע למי הם מועברים ובאיזה אופן. "העירייה רוצה לאשר תקציב, גוטרמן שואל מי בעד, וכולם מצביעים בעד", מספר מקור בעירייה. "אף אחד לא מעז להתנגד". האווירה הזו מעוררת חשדנות, ומגבירה את תחושת חוסר האמון בקרב התושבים, שמבינים שמתנהלת כאן "חגיגת כספים גדולה", ללא פיקוח.
למרות הכשלים, בשנה האחרונה חלו שיפורים מסוימים בתשתיות, בעיקר בכיכרות. במקביל, המדינה השקיעה בפתרון בעיית הפקקים שהטרידה את התושבים במשך עשור שלם. עם זאת, התושבים מרגישים כי התשובות מטעם העירייה עדיין לא ברורות. "ראש העיר לא מפרט מה הוא עושה, יכול להיות שהוא עושה דברים טובים, אבל זה לא שקוף ואף פעם לא היה שקוף", הם טוענים.
העדפותיה של העירייה ברורות: הקצאת בניינים ותקציבים גדולים למוסדות תורניים, על חשבון שטחים ציבוריים כמו גינות או פארקים. "בפועל יש הרבה קרוואנים של בתי כנסת", אומר תושב, "אפשר לראות בזה דבר טוב, אבל מצד שני זה על חשבון רווחת התושבים".
"דיקטטור ופרנואיד"
"בכל עירייה נורמלית יש ועד עובדים שנבחר על-ידי העובדים", מסביר ט. "כאן, יום אחד הוא הלך לרב מסוים, וזה אמר לו: “שים גבר יושב-ראש, ונשים כחברות ועד”. ניסינו לקדם בחירות; כשהוא שמע שמישהו מסוים מתמודד שם, הוא עשה הכול כדי לבטל אותן. הוא הגיש מועמדות, ושאל למה לא מתקדמות הבחירות. ענו לו שאף אחד לא מגיש מועמדות, כי כבר הבינו שאין לזה סיכוי אמיתי. זה בגלל שהוא מפחד מאנשים חזקים, בעיקר כאלה שמכירים אותו ואת המערכת לעומק, והוא יודע שלא יוכל “לעבוד” עליהם. לכן הוא לא רוצה אנשים מובילים בשום מקום.
"הוא דיקטטור גם כי הוא פרנואיד, מפחד מהצל של עצמו. היכן שרק אפשר הוא ממנה נשים; איפה שהחוק מחייב, הוא מצרף גם גברים. כל הוועדות כמעט מורכבות מנשים. בנוסף, אם יש תחום שמעניין אותו, הוא המחליט וזהו. מנהלת מחלקת חינוך, למשל, לא תזיז אצבע בלי הנחיה ממנו. תקציבים? למי שהוא רוצה יימצא תקציב; למי שלא: ״אין תקציב”. לשמחת בית השואבה למשל הוא יגיד שאין תקציב; אבל לאירועי לימוד לעילוי נשמת רבי חיים קנייבסקי יימצאו עשרות אלפי שקלים.
"אפילו מול עובדים בוועדות מקצועיות זה אותו דפוס. בוועדות מל״ח (משק לשעת חירום) היה ברור שהוא מציג נתונים לא מדויקים; כשהפריכו אותו, הוא הוציא את המתנגדים מהוועדה. הוא מחפש אנשים שלא יודעים יותר מדי ולא ישאלו שאלות.
"עוד דוגמה: ברשויות נהוג לעשות מכרז פנימי הוגן. כאן, בפועל, מביאים מישהו “לניסיון” לחצי שנה, ואז עושים מכרז פנימי, כשכבר יש לו עדיפות מובנית. זה מכרז “פרסונלי”: מחליטים מי יקבל את התפקיד, גם אם אין לו את הכישורים".
"הוא מרגיש שזו העיר שלו. בפועל, הראייה הזו מובילה להתעלמות מצרכים בסיסיים של התושבים. נראה כי ראש העיר פועל למען קבוצות ספציפיות שמשרתות אותו ושומרות לו אמונים, ולא רואה את האדם הבודד. הוא דואג להסדיר את צרכיהן של קבוצות מסוימות בעיר. כך, במקום מדיניות אחידה ושוויונית לכלל תושבי העיר, נוצר מצב של העדפת קבוצות ואי-התייחסות לבעיות יסוד", מסביר חיים, איש עסקים מוכר המתגורר בעיר.
על פי עדותו של חיים, הבעיה אינה רק במעשים של ראש העיר, אלא גם בדרך שבה מתנהלת המערכת כולה.
"ישיבות מועצת העיר, שבהן אמור להתנהל דיון ציבורי, הפכו למופע של אישור גורף ללא שאלות. חבר מועצה שסיפר לי על המתרחש העיד שראש העיר מקריא סעיפים שונים, ולאחר מכן מכריז מיד "עבר פה אחד". אם מישהו מתנגד, הוא מתקן ל"פה אחד פחות אחד" בחיוך, ומתקדם. במודיעין עילית, כך נראה, אין מקום לדיון".
"לראש העיר יש גם דרכים משלו 'לסדר' את המתנגדים", מוסיף חיים. "ישנם מקרים בהם חברי מועצה שהתנגדו לראש העיר קיבלו הטבות מפתיעות". לטענתו, חבר מועצה שקיבל חנות על שטח ציבורי, שינה את דעתו באופן מפתיע. על פי דבריו, "אף אחד לא יקום ויילחם בגלוי", בשל החשש מההשלכות.
התנהלות זו של ראש העיר אינה מוגבלת רק למועצת העיר. כך למשל, אכיפת החוק בעיר מתנהלת ללא שיטה ברורה, ונותנת תחושה של קפריזות. "פתאום מחליטים על מדיניות חדשה, לא מעדכנים את הציבור ומוציאים המוני דוחות תוך זמן קצר". גם האכיפה, לדבריו, בררנית. התוצאה: התושבים חיים לעיתים קרובות באי בהירות לגבי המותר, האסור, והעונש הצפוי.
עירייה שהפכה לאימפריה פרטית
חיים, איש העסקים, מתאר את החשש שקיים בקרב אנשים מפני ביקורת ציבורית. לדבריו, "הוא נוקם ישירות. אם ידע שזה אני, מחר הוא ישלח פקח לבית הכנסת שאני מתפלל בו שנבנה בשטח לא חוקי, ויהרוס להם. ככה הוא עובד".
״ראש העיר מעביר כספים מתחום לתחום. הוא מנהל מאחורי הקלעים מוסד רווחה, בו הוא גם נוהג להתפלל. המעורבות האישית שלו בעניינים אלו אינה נובעת בהכרח משיקולים כלכליים, אלא מתחושה של בעלות מוחלטת על העיר. הציבור מצביע לו כי כך הורו גדולי ישראל", הוא מסביר. ״זוהי שיטה מוכרת של פעולה דרך ראשי קבוצות, בדומה לאופן בו מתנהלת המפלגה הפוליטית של הליכוד. זוהי שיטה יעילה, אך היא באה על חשבון האזרח הקטן. אם הוא לוקח תקציבי רווחה ברמה נמוכה, וזה חסר לאנשים החלשים, זה הדבר הכי נורא בעיניי״.
אחת הטענות הקשות ביותר שעולות מהריאיון נוגעת לנושא העסקת פועלים. בעוד שבערים אחרות יש עובדים פלסטינים, בקריית ספר אין. "זה לא שאין בכל העיר, לעירייה כן יש. העירייה מעסיקה את מי שנוח לה וזהו", הוא מסביר. הפועלים, שמועסקים על ידי קבלנים פרטיים בעירייה, עובדים בשכר זעום, בעוד שקבלנים פרטיים נאלצים להעסיק פועלים זרים במחיר גבוה יותר.
באורח פלא, הוא טוען, אותם קבלנים זוכים במכרזים של העירייה שוב ושוב, מה שמעלה חשד לקשרים פוליטיים וכלכליים. "הכול חוזר על אותם שמות", הוא טוען. "אני לא אומר מפורשות שיש שחיתות, אבל זה נראה כמו משהו שיכול להתרחש רק כאן, כאילו העירייה לא דואגת לתחרות הוגנת".
האזרחים במודיעין עילית מודעים לכל הבעיות, אך נמנעים מלמחות, שכן הם מרגישים כי אין טעם בכך. האם שתיקה זו היא סימן לכך שהם מקבלים את המצב, או שהם פשוט חוששים מהתמודדות עם המערכת?
אם הבעיות כה רבות, מה סוד ההצלחה של גוטרמן? מסתבר שלמרות שעיריית מודיעין עילית אינה מתנהלת על פי תוכנית כלכלית רחבה, אלא על בסיס של נוחות אישית ופוליטית, הוא יודע שכל עוד הוא מספק בתי כנסת, מקוואות ומוסדות חינוך, הוא יזכה לתמיכה. הוא מצליח לרכוש את תמיכתם של הליטאים דרך מנהיגיהם הרוחניים, ואת תמיכתם של החסידים באמצעות הגבאים. כך למשל, סגן ראש העיר, טוביה פריינד, אחראי על הצרכים הקהילתיים של החסידים ומבטיח שהם יקבלו את מה שהם צריכים למוסדותיהם.
ההפתעה הגדולה היא שגם קהילה מודרנית יחסית, כמו קהילת הגר"ש, הסכימה לשתף פעולה. למרות שהם היו בעיר כבר 15 שנה ללא הקצאה, הם הצליחו להיכנס למסלול זה ולקבל הקצאה כלשהי. התנהלות זו, של מתן הטבות לקבוצות תמורת תמיכה, היא שיטה ידועה בפוליטיקה הישראלית.
"דרך נוספת לבחון את התנהלות העיר היא דרך הקצאת בתי הכנסת", ממשיך חיים. "בשכונת גרין פארק, למשל, קיבל בית כנסת אחד הקצאה רשמית של 3,000 מטר, בעוד שכל שאר הקבוצות הסתפקו בהסכמה שבשתיקה לבנות בשטח שאינו בשיפוט העיר״. המצב הזה תמוה בעיני רבים, אך כפי הנראה, ראש העיר מצליח לנהל את המצב באמצעות הסדרים פוליטיים מול הגבאים של הקהילות השונות.
נראה שבאשר למודיעין עילית, הדמוקרטיה אינה עניין של שקיפות או של אחריות ציבורית, אלא עסקה פוליטית. ראש העיר מספק לתושבים את צרכיהם הדתיים והקהילתיים, ובתמורה, הקהילות מעלימות עין מחוסר שקיפות והעדפת קבוצות, כשהאזרח הפרטי הוא זה שמשלם את המחיר. האם המחירים המצטברים יביאו בעתיד הקרוב לניסיון להחלפת ראש העיר? כרגע, ניסיון אמיתי כזה לא נראה באופק.
צילום: מיכאל יעקבסון. רישיון CC BY-SA 3.0 Medium
