וספרתם לכם… על הציפייה ומימושה

בערב פסח, לאחר שכלי הפסח הורדו והבית הוכשר, חשקה נפשי בכוס קפה. הקומקום החשמלי הועלה לארון החמץ ולכן מילאתי את "קומקום הפסח" שילדיי כה אוהבים. קומקום כזה low-tech, "של פעם" העשוי מאמייל, שמונח על הכיריים ושורק שריקה צוהלת כאשר המים רותחים. הדלקתי את האש מתחת לקומקום הלבן, נעמדתי לצד הכיריים והמתנתי בחוסר סבלנות. הייתי עייפה וצמאה ורציתי קפה עכשיו, אך נזכרתי, כפי שקורה לי בכל שנה מחדש, של"קומקום של פעם" לוקח קצת יותר זמן להרתיח מים מאשר לקומקום החשמלי. בלית ברירה נאלצתי להמתין למים שירתחו ולצפות לכוס הקפה ולרגיעה שתגיע עמה.

התרגלנו לחיות חיי "אינסטנט". כמעט כל השירותים מקוונים לכן אנחנו כמעט ולא נדרשים לעמוד בתור, מחממים מזון בשניות במיקרוגל, זמינים לאורך שעות היממה לילדינו, להורינו, למעסיקים, לעובדים, לקליינטים. אנחנו יכולים לתקשר עם חברים בהודעות מיידיות בין אם אלו גרים בדירה לידנו ובין אם הם חיים בצדו השני של העולם. ללא ספק, יש בחיים המודרניים שלנו יתרונות רבים, אך השהייה שיצר "הקומקום של פסח" הובילה אותי לשאול את עצמי מה אנחנו מפסידים.

אנו חיים בעולם שבו המרווח שבין הגירוי ובין התגובה, בין הצורך וסיפוקו, הולך ומצטמצם. פעם נדרשנו להמתין בסבלנות – בין הרצון לשתות קפה ובין רתיחת המים, בין כתיבת מכתב ושליחתו בדואר ובין קבלת המענה, בין רצון לדבר טלפונית עם חברה ובין השיחה עצמה, מכיוון שהיא לא בבית. אפילו ההמתנה לאוטובוס היום כמעט ואינה קיימת שכן ניתן לבדוק את זמני האוטובוסים בזמן אמת, לתכנן את ההגעה לתחנה ולהימנע מההמתנה ברחוב. אך לעולם לא נוכל למנוע לגמרי את ההמתנה ואת הציפייה. ההמתנה, השהייה שבין הרצון או הצורך ובין מימושו, בין הגירוי והתגובה יוצרת את ההתרגשות שבציפייה. ומסתבר שלציפייה יש ערך עצום.

הציפייה לקראת אירוע עתידי היא תהליך מורכב המערב מנגנונים שונים. ראשית, מדובר בתהליך קוגניטיבי בו אנו מעבדים את מכלול הידע והניסיון שיש בידינו אודות האירוע העתידי ולאור זאת אנו משערים מה עומד להתרחש ומתכננים ומתכוננים לקראת אותו אירוע. לצד התהליך הקוגניטיבי מתרחש גם תהליך רגשי, שכן באופן אוטומטי לכל חוויה, למידה או ידע שיש בידינו מוצמד רגש, חיובי או שלילי. הרגשות הן אלה המאפשרות לנו, מעבר לידע, לדייק את ההשערות שלנו לקראת אירועי העתיד ומחזקות אותנו כאשר ההשערות שלנו נכונות. המערכת המורכבת הזו מקבלת מידע מהחוץ (מהמציאות ומניסיון החיים) ומהפנים (הרגשות העולות מהזיכרון ומחוויות העבר), מעבדת אותו ומאחסנת אותו לשימוש עתידי. כיצד זה קורה?

ציפייה והמוח

מחקרי מוח הראו שכאשר אדם מצפה לאירוע חיובי שמתוכנן להתקיים בעתיד, מופרש במוחו חומר כימי, נוירוטרנסמיטר, בשם דופָמִין. תפקידו של הדופמין, בראש ובראשונה, הוא הישרדותי ומטרתו לקרב אותנו אל מצבים חיוביים ומצמיחים ולהרחיק אותנו ממצבים מכאיבים ומסוכנים. הדופמין הוא הבסיס של מערכת החיזוקים המוחית בכך שהוא למעשה עוזר לנו ללמוד לחזור על התנהגויות ואירועים חיוביים, ולהימנע בכל מחיר מהתנסויות כואבות ודוחות בכך שהוא מגביר רגשות חיוביים, הנאה, ומפחית רגשות שליליים וכואבים. כצפוי, הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא לחוות הנאה ולכן באופן מודע או שלא במודע, אנו מצויים בחיפוש מתמיד אחר חוויות שיובילו לשחרור רב יותר של דופמין. לאחר שאדם חווה תחושה חיובית שכזו הוא ישאף לשחזר אותה שוב ושוב.

ברור שחוויה חיובית גורמת לשחרור דופמין הגורם לתחושת הנאה אך מתברר שלציפייה לקראת החוויה יש יכולת לגרום לתחושת הנאה עילאית, לאופוריה. מחקרים רבים הוכיחו באמצעות שימוש בבדיקות fMRI, שהציפייה לקראת אירועים חיוביים בעתיד הובילו לפעילות מוחית מוגברת (הפרשת נוירוטרנסמיטרים) באזורי המוח הקשורים להנאה ושלוֹמוּת (well being) רגשית. מסקנתם של החוקרים הייתה שגם במצב של ציפייה לקראת אירוע חיובי, מופרש דופמין ומגביר את רמת העוררות וההתרגשות לקראת האירוע, מה שמגביר אף יותר את הרגשות החיוביים עוד לפני שאדם חווה את האירוע המהנה.

מנגנון זה מסביר התנהגויות אנושיות שונות, חיוביות יותר ופחות. למשל, נערה קוראת ספר שנכתב על ידי סופרת חדשה ונהנית מחוויית הקריאה. היא חווה הנאה קוגניטיבית מהתכנים וחווה רגשות חיוביים מהחוויה בהווה. לאחר תקופה מסוימת היא תשאף לשחזר את החוויה הזו ותצפה לספרה הבא של הסופרת. כאשר יפורסם שעוד חודש עומד לצאת לאור ספרה החדש של הסופרת, יחל תהליך "ספירה לאחור" לקראת האירוע הצפוי. כל אזכור או התעסקות עם האירוע הקרב ובא יוביל לשחרור חדש של פרץ דופמין שילווה ברגשות חיוביים. כל עוד החוויה הסופית אכן מתגמלת כאשר היא לבסוף מתרחשת, מעגל הציפייה משתמר ואף יכול להוות עוגן חיובי בתקופות קשות יותר.

כגודל הציפייה כך האכזבה?

החשש מפני כאב ואכזבה הוא כה גדול עד שלפעמים אנו מתאמצים "להנמיך ציפיות" כדי להימנע מהם. ואכן, כמאמר הידוע "כגודל הציפיה כך האכזבה" – כאשר אנו מתאכזבים, לא רק שלא משתחרר פרץ הדופמין שאליו ייחלנו, אלא שלעיתים אף משתחרר פחות דופמין מהנורמה ואז אנו חשים רע. אבל לאור המחקרים, אולי הנמכת הציפיות היא לא הפתרון הנכון, שכן בכך אנו מונעים מעצמנו את "אפקט הציפייה". על מנת "להרגיש טוב" לא מספיק שתהיה "העדר של תחושה רעה". על מנת שישתחרר פרץ הדופמין אנו חייבים את הציפייה ולצידה חייבים את תחושת ההנאה. שילוב ואיזון בין השניים מוביל לתחושה "טובה" של שלומות רגשית ושל תקווה.

בחיינו כשומרי תורה ומצוות יש לנו עוגנים הדורשים מאתנו לעצור, לשהות ולצפות. דוגמא לכך הם ימי ספירת העומר שבהם אנו סופרים בהתרגשות ובציפייה את הימים שבין פסח לבין קבלת התורה בחג השבועות. דוגמא נוספת היא שבת המהווה עבורנו עוגן ומטרה בכל ימות השבוע, שאותם אנו מכנים לפי קרבתם לשבת. אנחנו מייחדים בגדים מיוחדים, מאכלים מיוחדים ופירות חדשים, לא מתמסרים להנאה מיידית וצורכים אותם מיד, אלא ממתינים לעשות בהם שימוש בשבת תוך הצהרה "לכבוד שבת קודש". בשני המקרים, "האירוע" הוא העיקר, אך הציפייה גורמת לו להיות משמעותי ועוצמתי יותר.

אמ;לק

• אנחנו אמנם חיים בדור האינסטנט, אבל עדיין יש חשיבות לחוויות שכוללות שהייה בין הרצון והצורך לבין מימושם
• לא רק חוויה חיובית גורמת לשחרור דופמין הגורם לתחושת הנאה, אלא גם עצם הציפייה לחוויה חיובית
• כל עוד החוויה הסופית אכן מתגמלת כאשר היא לבסוף מתרחשת, מעגל הציפייה משתמר ואף יכול להוות עוגן חיובי בתקופות קשות יותר