חידו"ת שושני: מסעות אישיים לצדו של איש סתרים

הסרט הדוקומנטרי "חידת שושני" מאת מיכאל גרינשפן, שהוקרן והופץ לאחרונה, עורר עניין רב והביא לתודעה ציבורית רחבה את סיפורו המרתק של מר שושני, דמות מסתורית שעוררה סקרנות ותהיות רבות במשך שנים.

הסרט, המציג תחקיר מעמיק וריאיונות עם אישים רבים שהכירו את שושני, זורה אור חדש על חייו ופועלו של האיש. שושני, המכונה גם בכינויים רבים נוספים, היה נווד נצחי, חכם בעל ידע עצום, שהשפיע רבות על הוגים וסופרים ידועים כמו אלי ויזל ועמנואל לוינס.

בעקבות הצלחת הסרט התעורר מחדש פולמוס סביב דמותו של שושני: האם היה באמת בעל בשורה של ממש? האם ראוי להציבו לצד גדולי האומה? או שמא מדובר היה בעילוי בעל ידע עצום אך חסר ערך מעשי, שהצליח להרשים רק את אלו שאינם בקיאים בתורה, בעוד גדולים וטובים ממנו נותרו אלמונים בבתי המדרש?

"חידת שושני" אינו נותן תשובה חד משמעית לשאלות אלו, אלא מעורר דיון פתוח ומאפשר לצופה לגבש את דעתו שלו. הסרט מציג תמונה מורכבת של אדם יוצא דופן, שהותיר אחריו מורשת מרתקת וממשיך לעורר סקרנות ותהיות גם שנים רבות לאחר מותו.

מי אתה, מר שושני?

מחקרו המעמיק של שלמה מלכה בספרו הביוגרפי על לוינס (1994), ואחריו מחקריהם של משה נחמני, יעל לוין וחוקרים נוספים על מר שושני, האירו מחדש את דמותו המסתורית של "מר שושני". כעת אפשר לומר כי אנו יודעים שהוא נולד בשם הלל פרלמן.

הרב משה שיינערט, שליווה את שושני בביקוריו בארץ ישראל, סיפר לכותב השורות שפרלמן נולד בעיר בריסק דליטא, שם ניכרו כבר בילדותו ניצני גאונותו יוצאת הדופן. גאונות זו עוררה אצל הגאון ר' חיים מבריסק את החשש שפרלמן הצעיר עלול להצטרף ל"מתקנים", שביקשו לחדש את עולם התורה הישן באופן קיצוני. כפתרון, ראה רבי חיים לנכון לשלוח את פרלמן לירושלים, עיר שבה התגוררו גאונים רבים שלא התבלטו בפעילות ציבורית. עם עלייתה של משפחת האופה של בריסק לירושלים, ביקש מהם רבי חיים לקחת את הלל הצעיר תחת חסותם והם נענו לבקשה. פרטים אלו אינם מאומתים על ידי תיעוד חיצוני.

כן ברור שבהמשך הפך פרלמן לתלמידו של הרב קוק בישיבה שפתח ביפו. באגרות הראי"ה נדפסו כמה מכתבים שכתב הרב קוק ובהם מוזכר הלל פרלמן וחלקם ממוענים אליו. ממכתבים אלו עולה גם שבשלב מסוים עבר פרלמן לארצות הברית. יש המספרים ששם הפסיד את כספו עם קריסת הבורסה בסתיו 1929, אירוע שהתחיל את השפל הגדול בארצות הברית, כפי שמתעד נחמני. אחרים מספרים שבתקופה זו שהה מר שושני באוראן ובערים אחרות במגרב. שם למד את המנהגים של יהדות עדות המזרח ואת השפה הערבית.

חשוב לציין שלפרלמן היה אחיין בלייקווד, ניו ג'רזי. הרב מאיר מינץ, אביו של הרב מנחם מינץ, רב בית הכנסת מישקולץ בלייקווד. משפחת מינץ ידעה היטב על קיומו של הדוד הלל, ואף שמרה מעטפה ובה כתבים שלו.

ויקטור שושן; צרפת ושווייץ

לפני שנת 1938, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עבר הלל פרלמן לצרפת. בתקופת המלחמה החליט לאמץ זהות חדשה. במחקרו מצא מיכאל גרינשפן אחת ממחברותיו של פרלמן, ובה פרטי זהות בדויה שרשם לעצמו. לדעתי, רישום זה מעיד על רצונו של פרלמן לזכור ולטפח את דמותו החדשה.

עם פרטי הזהות הבדויה פנה פרלמן למשרד נוטריוני בפריז, שם הצליח לקבל תעודה רשמית הנושאת את שם הדמות החדשה. מעתה נקרא פרלמן בשם "ויקטור שושן", או "עאיין ויקטור סושן" בצרפתית.

לפי אותה תעודה, במהלך שהותו בצרפת התארס ויקטור שושן עם שרה אביטבול. גורלה של שרה אינו ידוע בוודאות, אך ישנם הסבורים שנרצחה על ידי גרמני במהלך טיול ברחוב. בשלב זה כבר החל מר שושני במסירת שיעורים לנוער בפריז ובשטרסבורג.

באותה תקופה יצר שושני קשרים הדוקים עם הרבי הרמ"מ מליובאוויטש. במחברותיו, הוא מתייחס לאדמו"רים מליובאוויטש ולמעמדם וגם לאדמו"רים אחרים, כפי שחשף לאחרונה משה נחמני. ייתכן שמדובר ברישומים של דברים ששמע מהרבי עצמו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר ויקטור שושן, בדמותו החדשה, לשווייץ. שם קיבל מחסה כפליט בעל רקע נפשי מעורער, כפי שעולה מתעודה נוספת שאיתר גרינשפן. יש המוסרים שבשווייץ הכיר את הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש" (ראו כתבה אודותיו ב"המקום" 16).

תלמידים צעירים בין מחנות העקורים 

לאחר זוועות השואה שב מר שושני לצרפת. שם נדד בין מחנות עקורים רבים, כשהוא מתעכב בכל מקום לפרק זמן קצר. בכל מקום בו שהה העביר שיעורים מרתקים שהדהימו את שומעיהם. הידע והשליטה שלו בכל חלקי התורה היו מרשימים, והוא שילב בדרשותיו נושאים רחוקים לכאורה, באופן מרתק וייחודי.

בשנת תש"ז הפך הפילוסוף הצרפתי-יהודי, עמנואל לוינס, לתלמידו המובהק בלימוד אגדות התלמוד. 

אחת התחנות הבולטות במסעו של מר שושני הייתה מחנה קיץ של תלמידי "ישיבת חכמי צרפת" באקס-לה-בן. על פי עדויות שאסף הרב דב אליאך, סירב הגאון רבי מרדכי פגרמנסקי לאפשר לו להמשיך ולשהות שם, מחשש שדעותיו ותורתו הייחודיות עלולות להשפיע לרעה על התלמידים הצעירים (דב אליאך (עורך), "רבי מרדכי פגרמנסקי", ירושלים תשע"ג, עמ' 272–277). 

הרב אליאך מספר מפי רבי יעקב הכהן, בשם חותנו ר' משה לייזר מאנטוורפן, שהוא ושושני היו חברים בארגון "בח"ד – ברית חלוצים דתיים" בפריז, ומסרו שיעורים והרצאות לצעירים. לייזר מסר שם שיעורים בתנ"ך, ישן עם שושני בחדר אחד והבחין בהנהגותיו המוזרות. הוא ציין גם שברשותו של שושני היו מצויים ספרי ניטשה ופרויד. בהקשר זה העיר לי פעם מיכאל גרינשפן שמצא במחברותיו של שושני יחס מזלזל למדי לפרויד, אגב עיסוקו בחידת החלומות, והוא מכנה אותו "פרויד המשוגע".

מר שושני שהה גם תקופה מסוימת במחנה פליטים בטברני שבצרפת, כפי שתועד על ידי מיכאל גרינשפן. 

נדודים בין קודש לחול: מר שושני בארץ ישראל

אחרי שנות נדודים באירופה לאחר השואה, מצא מר שושני את דרכו גם לארץ ישראל. הוא גילה עניין רב בקיבוצי הנוער העובד, הוקיר את חריצותם ומסירותם של חברי הקיבוצים, וראה בהם דוגמה ומופת לחברה אידיאלית. במהלך ביקוריו נהג מר שושני להעביר שיעורים מרתקים בתנ"ך ובנושאים יהודיים אחרים, שהעשירו את עולמם הרוחני של חברי הקיבוצים. בין הקיבוצים בהם שהה ניתן למנות את קיבוץ בארות יצחק וקיבוץ סעד.

דמותו המיוחדת של מר שושני זכתה לתשומת לב רבה גם בקרב התקשורת הישראלית. בשנת 1952 פרסם העיתונאי דוד גלעדי כתבה ב"ידיעות אחרונות", המתארת את רבגוניותם של המפליגים לארץ. בכתבה תיאר גלעדי את מסעו של מר שושני לארץ ישראל בספינה, תוך הדגשת אישיותו המרתקת וחוכמתו העצומה.

גם הרב משה מרדכי שולזינגר, מגדולי התורה בבני ברק, התייחס בכתביו לחכם בשם "בן שושן" שהותיר עליו רושם עמוק בצעירותו. הרב שולזינגר כתב על שליטתו המפליאה של בן שושן בתורה. סביר שבן שושן זה הוא לא אחר מאשר מר שושני עצמו, שמעדותו של ר' שמשון גוטליב הננו למדים שהוא שהה בחיפה בתקופה בה התגורר בעיר הרב שולזינגר, לפני כניסתו לישיבת מרכז הרב – בין השנים תשי"ב-תשי"ד. בתקופה זו התגורר שושני בבית משפחת גוטליב בעיר.

בשנת תשט"ו חזר מר שושני לצרפת למשך שנתיים, אז גם נפגש עם רבי יואל מסאטמר בעת ביקורו של האחרון בצרפת. הפגישה התקיימה בתיווכו של רבי אברהם מאיר גלאנצר, מחבר הספר "מעייני אגם". רבי יואל יצא נפעם מגדלותו התורנית של מר שושני, ואף אמר ש"שנות חיים נדרשות כדי להספיק ללמוד את החומר שממנו ציטט מר שושני בפגישתם".

בשנת תשט"ז עבר מר שושני לדרום אמריקה, והתגורר במונטווידאו שבאורוגוואי. שם מסר שיעורים רבים חלקם באופן מסודר וחלקם באקראי, לחברי הקהילה. הרב עמנואל פרידברג, שאותו הכרתי מאוחר יותר מתחום עיסוקו בקטלוג קטעי הגניזה הקהירית שעליו יסופר בהמשך, כתב לי עליו: "הייתי בחור צעיר ולא ידעתי להעריך אותו. בן אדם הפלא ופלא. בא במגעים עם רב קוק, אדמו"ר מליובאוויטש (נכון שלא היה רבי אז), ר' יואל'יש האדמו"ר מסאטמאר וכו' וכו'. בסוף נפטר באורוגוואי הרחוקה, גלמוד. קומץ אנשים השתתפו בהלוויתו. פעם בליל ט' באב אחרי קריאת איכה ביקשו ממנו לדבר. אמר את המילה "איכה" ודיבר שעה שלמה. האנשים היו פעורי פה, בחיים לא ראו דבר כזה".

בתקופה זו היה מבקר מדי פעם בארץ ישראל, ותמיד התקבל על ידי אנשי קשר צעירים מהמגזר החרדי, שהעריצו את חוכמתו ותורתו וארגנו לו קבוצות תלמידים. ר' משה שיינערט היה מקבל את פניו בשדה התעופה ומלווה אותו לנתניה, שם התארח בביתו של ר' יצחק שפירא, תלמיד חכם שהחזיק ישיבה בעיר.

סופו של מסע ותחילתה של חידה

בכ"ו בטבת תשכ"ח, 26 בינואר 1968, הלך מר שושני לעולמו באופן פתאומי, במהלך התקף לב. הוא נפטר בעיר דוראסנו (Durazno) שבאורוגוואי, שם שהה באותה עת לצורך העברת סמינר לחניכי בני עקיבא ולמורים דתיים. תלמידו, שלום רוזנברג, היה לצדו ברגעי חייו האחרונים.

מר שושני היה איש נדודים, אך כפי שאומר לנו דוד הנסל, נכדו של תלמידו הנודע עמנואל לוינס, חלילה להכתירו בתואר הגנאי "היהודי הנודד". הוא סבר שעל העולם החומרי קשה להשפיע, והעדיף לחיות במנותק ממנו, ולהשפיע על העולם הרוחני. מר שושני לא היה יהודי נודד, אלא יהודי-בן-חורין.

מר שושני נקבר במונטווידאו, בירת אורוגוואי. על מצבתו נחרטו מילות הספד שנכתבו על ידי הסופר הנודע אלי ויזל, ובהן נאמר: "הרב והחכם שושני ז"ל / לידתו וחייו סתומים בחידה / נפטר ביום שבת קודש כו טבת תשכ"ח".

למרות מותו הפתאומי וחידת זהותו, זיכרונו של מר שושני נשמר בקרב הקהילה היהודית במונטווידאו. בכל שנה, ביום פטירתו, עורכת הקהילה טקס אזכרה לזכרו, בו מתאספים תלמידים, מורים ואנשים רבים אחרים שהכירו את דמותו המיוחדת והושפעו מחוכמתו.

כאן, בסופו של המסע המסתורי של שושני, מתחילים מסעותיהם האישיים של רבים אחרים.

אישיות מיתולוגית או פופוליסטית?

כל מי שנחשף לסיפורו של מר שושני נחשף גם להערכות סותרות על אישיותו. מעריציו יוצאים מגדרם. פרופסור שלום רוזנברג, פילוסוף ותלמיד חכם בעל שיעור קומה, אמר כי "העולם נחלק לאלו שהכירו אותו, ולאלו שלא". דברים אלו בדיוק שמע דוד הנסל מסבו, עמנואל לוינס. אלי ויזל, שסיפוריו על מר שושני מערבים בין מעשיות לעובדות, כתב עליו ב"שיר המתים": "הוא שלט בכשלושים שפות עתיקות ומודרניות, כולל הינדית והונגרית. הצרפתית שלו הייתה טהורה, האנגלית שלו מושלמת, והיידיש שבפיו הותאמה למבטא של בן-שיחו. הוא היה מדקלם בעל-פה מתוך הוֶודות ההודיות ומסֵפר הזוהר". האגדה מספרת שבסיום מפגש ראשון של הפילוסוף הצרפתי עמו, מפגש שתוכנן להימשך חצי שעה ונמשך שתים-עשרה שעות, אמר לוינס: "מה שהאיש הזה יודע-איני יודע, אך כל מה שאני יודע-הוא יודע". כל אלו דברי אגדה מופלאים. ביקורת חיובית בעלת ערך נמסרה לכותב השורות על ידי ר' משה שיינערט: רבי לייבוש מפשעוורסק, שהכיר את מר שושני והעריך אותו, הגדיר שכשרונותיו הם מחוץ לדרך הטבע.

מהעבר השני מצויה ביקורתו השקולה של פרופסור דב לנדאו, שפורסמה ב"הצופה" כביקורת לספרו הביוגרפי של שלמה מלכה. לנדאו מתאר את מפגשו האישי עם מר שושני, מרחיב באבחנות שונות, ומסכם בכך שנראה שמר שושני נהנה מההילה המסתורית שאפפה אותו. הוא אהב להציג את עצמו כאדם נעלה, ובנה מיתוס סביב דמותו. התנהלות חייו המוזרה מחזקת זאת, וכך גם ההערצה לה זכה בעיקר מכאלו שהתלמוד אינו עיסוקם העיקרי. לדעתו של לנדאו, סיפורו של שושני מלמד שגורל של שכחה צפוי לכל מי שבונה אישיות מוגזמת. רק מי שתורתו וחוכמתו גלויות יזכה להיכנס לפנתיאון גדולי ישראל.

דוד הנסל, פיזיקאי במקצועו, סבור שעל אף הסיפורים בנוגע לשליטתו בחוכמות כלליות, מר שושני לא היה מתמטיקאי ולא פיזיקאי. הוא התעניין בכל, אבל החידושים שלו והגאונות שלו היו בדברי תורה. במתמטיקה ובפיזיקה הוא לא חידש, כפי שמצא הנסל כשעבר על מחברותיו של שושני שעוסקות בתחומים אלו. באותן מחברות שושני מעתיק נוסחאות קיימות ומוסיף תרגילים, אבל אין לו בהם חידושים. יתכן שהצגת עצמו כפיזיקאי הייתה חלק מהמשחק שלו לערער לאנשים את הביטחון העצמי. במקום אחד הוא רושם רשימה של ספרי מתמטיקה, ומרישומיו השונים נראה שהוא התעניין בעיקר בהיסטוריה של המדעים, מדידת המרחק בין כדור הארץ לשמש בתקופת היוונים וכדומה. כנראה גם לא ידע שלושים שפות, שכן נכללות בהן שפות שמהמחברות ניכר שהוא לא הכיר את כתיבתן. אולי הוא ידע לדבר אותן, אך קיימות גם עדויות לפיהן מר שושני אמר שהוא לא מכיר את השפות האלו. חמש שפות הכיר על בוריין: צרפתית, אנגלית, יידיש, עברית וספרדית.

התמיהה העיקרית סביב המיתוס של שושני הייתה סביב חוסר היכולת של אי־מי משומעי לקחו לומר דבר תורה עמוק בשמו. זו'רז' הנסל סיפר ששמע מעמנואל לוינס אפוריזמים שונים. לדוגמה: הסיפור בגמרא על העורב בפרשת נח שחשד בנח על דבר אשתו, לימד לדברי שושני: הנה יש עולם חדש שמגיע, אבל דבר אחד לא משתנה, והיא הזימה. ועוד אפוריזמים מסוג זה. יש באפוריזמים הללו חוכמה עמוקה, וניתן לראות בהם תורה שלמה כפי שראה בהם לוינס, אך הם עדיין אינם משקפים את גדולתו התורנית עליה העידו רבות.

זווית אישית – מחברות שושני

אינני מתיימר להכריע ולומר משהו על דמותו של שושני. במקום הכרעה אספר את סיפור מסעי האישי.

התעניינותי במר שושני התחילה בשנת תשס"ט. בעקבות מה שקראתי אודות מר שושני, דרכו בלימוד והשפעתו על לוינס, התעורר בי עניין להשיג דברים שכתב ולנסות לפענח אותם. נודע לי שפרופסור שלום רוזנברג מחזיק תחת ידו מחברות רבות יחסית של שושני; שרבים, בהם גם הגאון ר' משה סולובייצ'יק משווייץ, ניסו לפענחן ולא הצליחו; ושחלק מהמחברות שפוענחו התגלו כתקצירים של ספרים שכבר יצאו לאור, בלי חידושים. בכל זאת החלטתי לנסות.

בהמשך נודע לי שהמחברות היו מוסתרות בכספת של גמ"ח שערי חסד. משה שוובר, סיפר בריאיון שהעניק ל"משפחה" (אדר א' תשע"ד), שלאחר פטירת מר שושני פנה אליו אחד ממכריו וסיפר לו שבידיו סכום כסף גדול שהיה שייך למר שושני, וביקש שישאל רב מה לעשות עם הכסף. כתלמיד ישיבת קול תורה הוא שאל את הגרש"ז אויערבאך, והוא פסק שחלק מהכסף ילך לישיבת קול תורה, וחלק ייתרם ל"גמ"ח של פרוש", גמ"ח שערי חסד, הפועל בירושלים. היה זה סכום גדול, בסדר גודל של מיליון שקלים. ככל הנראה בשל הפקדת הכספים בגמ"ח זה ניתנה גם האפשרות לשמור את המחברות בכספת של הגמ"ח. שם נשמרו המחברות כשגישה אליהן ניתנה רק לכעשרה אנשים. מחברות אחרות שהיו במקומות שונים ואצל אנשים שונים, נעלמו. חלקן הגיע לכספת, וחלקן, למרבה הצער, הוצא על ידי מי שהוצא, ונמכר במכירות פומביות.

בכל אופן, בקיץ תשע"א פניתי לפרופ' שלום רוזנברג, ומתוך שנשאתי חן וחסד לפניו, מסר לי "בדחילו ורחימו", כהגדרתו, צילומים של מחברת אחת העוסקת בתלמוד, בעיקר במסכת חולין. במסירת צילומי המחברת התקיימו דברי חכמים "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו": המחברת המקורית לא נמצאה, ואף צילומיה שהיו ברשותו של רוזנברג לא נמצאו. העותק היחיד שנותר ממנו הוא העותק הסרוק שנמסר לי, וכך הוא הוחזר לימים לספרייה הלאומית, כששמו הוא: "מחברת 50 – יהודה זייבלד".

פענוח כתבי מר שושני

יחסו של שלום רוזנברג למחברותיו של מר שושני היה מורכב. מצד אחד, הוא ראה בהן אוצר בלום של ידע וחכמה. מצד שני, הוא חשש לחשוף אותן בפני הקהל הרחב, מתוך חשש שהן עלולות להתפרש באופן שטחי או להיות מנוצלות לצרכים פופולריים.

כפילוסוף, ידע רוזנברג היטב את יחסה של הפילוסופיה לאורך ההיסטוריה להמון. רבים מהפילוסופים ראו בהמון סכנה לחכמה, ואיום על יכולתו של האדם לחשוב באופן עצמאי וביקורתי. חשש זה התחזק אצל רוזנברג לאור העניין הרב שעורר מר שושני בקרב הציבור. הוא חשש שפרסום המחברות עלול להוביל לפרשנות מוטעית של דמותו ופועלו של מר שושני, ולפגיעה בערכו האמיתי.

כתוצאה מכך נהג רוזנברג להסתיר את המחברות מעיני זרים, ואף להכחיש את קיומן במקרים מסוימים. הוא עשה זאת מתוך רצון להגן על מורשתו של מר שושני, ולמנוע ממנה להפוך לסנסציה חולפת.

הרב יצחק ישעיה ווייס, רבה של שכונת 'נווה אחיעזר' בבני ברק, סיפר לי שר' אברהם משה גלאנצר, שהיה מקורב למר שושני, העביר לו לפני שנים רבות מחברות רבות של מר שושני לשם בדיקה. לאחר עיון בהן גילה הרב ווייס שמדובר בתקצירים של חיבורים אחרים. חששתי שגם במחברת שצילומיה נמסרו לי אמצא תוכן דומה.

באותה תקופה למדתי בכולל פוניבז' מסכת חולין, ושילבתי את ניסיונות הפענוח של כתבי מר שושני עם לימוד הגמרא. בדיקת המחברת העלתה באופן חד משמעי שאין מדובר בתקציר של ספר קיים, אלא בדרך ייחודית בה כתב מר שושני את חידושיו על הגמרא.

גישה זו התאפיינה במספר עקרונות:

• ציטוט קטעים מתוך מספר סוגיות: מר שושני בחר קטעים רלוונטיים מתוך סוגיות שונות, גם אם הקשר ביניהן לא היה ברור במבט ראשון.
• התמקדות בחלקים נבחרים: מתוך כל קטע, מר שושני הדגיש רק חלקים ספציפיים שנראו לו חשובים במיוחד.
• סימון באמצעות קווים: מר שושני הדגיש את החלקים החשובים עוד יותר באמצעות סימוני קווים.
• ראשי תיבות: הסוגיות עצמן לא צוטטו במלואן, אלא רק בראשי תיבות.

גישה ייחודית זו יצרה טקסט צפוף וקשה לפענוח, אך בו בזמן גם מעורר סקרנות ומוכיח את גאונותו של מר שושני.

כתבי חידה וצוואה

פענוח ראשי התיבות וההדגשות בכתבי מר שושני גילה עולם שלם של ידע וחכמה, אך גם העלה שאלות רבות. מה התכוון מר שושני לומר? אלו קשיים עמדו לפניו ומה ביקש לפתור? כמו בכתבי חידה רבים, אין תשובה חד משמעית לכל השאלות הללו. יתרה מזאת, הדרך לפתרון עשויה להיות קשה ומאתגרת.

עם זאת, פעלתי בהתאם להנחיותיו של מר שושני עצמו, כפי שהועברו על ידי שלום רוזנברג ב"צוואה ההרמנויטית" שפורסמה בכתב־העת "עמודים" באדר א' תשנ"ה. בצוואה זו הדגיש מר שושני את חשיבותן של שיטות פרשנות יצירתיות, תוך שימוש במגוון מקורות ידע וחשיבה ביקורתית. הנחיות אלו סייעו לי להתמודד עם האתגרים הרבים בפענוח כתביו.

וכך כותב שלום רוזנברג מפיו של מר שושני, לאחר ההקדמה "וכך היה מלמד אותנו את עקרונות הפרשנות, בעברית המופלאה שלו:

1. בחון מלים, ניבים, סדר, שינוי – בקפידא.

2. חפש בכל מקום שנמצא ביטוי זה, או משרשו – ולפי עניינו, והקבלותיו או ניגודיו, תדע.

3. אף שנחה דעתך חזור לבחון תמיד, כי לפי התבגר שכלך תוכשר יותר לבחון.

4. שים לב לכל תמיהה בקרא או במאמר. כרטיס הכניסה להיכל־הידע – הקושיא.

5. אל תקבל הסבר דחוק או פירוש בלי ראיה. כל שכן חידוש והנחות בדויות.

6. כלל נפלא: לא מצאת טעמו, לא תוכל לדחותו. מכאן שרק על־ידי שיקול טעמך נגד טעמו תכריע. בת־קול ביבנה הכריעה כבית הלל, אך שנתה טעם בית שמאי ואף הקדימהו [!]".

פענוח כתבי מר שושני לאור ההנחיות הללו היה תהליך מורכב ומאתגר, שדרש חשיבה יצירתית, סבלנות רבה וידע נרחב בתורה ובפרשנות. התחלתי בכך ששאלתי את כל השאלות האפשריות בנוגע לכל סוגיה, הן שאלות כלליות והן שאלות ספציפיות שעלו מרמזיו של מר שושני. ככל שהצטברו השאלות, החלו להסתמן קשרים ביניהן, ובהדרגה התגלה מבנה שפתר את מרבית השאלות והתאים לרמזים ולדגשים שמר שושני ציין בכתביו.

לא את כל הסוגיות הצלחתי לפענח באופן מלא, אך בכ-80% מהמקרים הגעתי לפתרון כלשהו. פעמים רבות הפתרון היה מרתק ומעורר השראה, והנאה רבה צמחה לי מהעיסוק בתכנים עצמם, ולא רק מהאתגר של פענוח כתב ידו של מר שושני. בנוסף, לימוד זה, שבו הרגשתי כאילו מר שושני "יושב ושונה כנגדי", תרם רבות להבנת דרך המחשבה הייחודית שלו, והשפיע לטובה גם על לימוד התורה העצמאי שלי.

את הסוגיות שניתחתי תיעדתי באופן מסודר, תוך ציון צילום כתב היד המקורי, פענוחו וניתוח שלי של הסוגיה ושל דברי מר שושני. כתוצאה מכך, התקבצו למעלה מעשרים סוגיות כאלו. בנוסף, כתבתי סקירה רחבה המתארת את סגנון לימודו של מר שושני, תוך שימוש בסוגיות אלו כמקרי בוחן. במסגרת סקירה זו עסקתי גם בשאלות עקרוניות, כגון שאלת ערך ההתעסקות בכתביו של מר שושני, בהתחשב בחוסר הוודאות לגבי נכונות הפענוח.

החשש מפני פרשנות שגויה

פענוח כתבי מר שושני היה מלווה תמיד בחשש מפני פרשנות שגויה. חששתי שאני לא מפענח את כוונתו האמיתית, אלא מעלה רעיונות משלי. תחושה זו, כפי שגיליתי, אינה ייחודית לי, אלא משותפת לכל מי שעוסק בכתבי מר שושני.

הרגעה מסוימת מצאתי בריאיון שהעניק הפילוסוף עמנואל לוינס ל-François Poirié ושודר בטלוויזיה הצרפתית. בריאיון זה אמר לוינס (בתרגומו של פרופ' שמואל ויגודה, בעבודת הדוקטורט שלו):

"אני אסיר תודה על מה שלמדתי אצלו. בטקסט אגדי המופיע במסכת אבות מופיע המשפט הבא בעניין דברי החכמים: "וכל דבריהם כגחלי אש" (מסכת אבות פרק ב משנה י). אפשר לתהות: מדוע גחלים? מדוע לא אש? התשובה היא שהגחלים הופכות אש כאשר יודעים לנשוף עליהם כראוי! לא למדתי לנשוף. ישנם תמיד מוחות דגולים אשר מערערים על דרך זו, נשיפה. הם טוענים: ראו, הוא מפיק מן הטקסט דבר מה שאינו בטקסט, הוא מפיח משמעות משלו בתוך הטקסט… ברם, כאשר עושים זאת עם גתה, כאשר עושים זאת עם ואלרי, כאשר עושים זאת עם קורניי, אותם מבקרים מקבלים זאת. נראה להם הרבה יותר שערורייתי לעשות זאת עם כתבי הקודש. יש צורך במפגש עם שושני בכדי לא להשתכנע על ידי אותם מבקרים. שושני לימד אותי: העיקר הוא שהמשמעות שנמצאה תהיה ראויה בחכמתה למאמץ שנדרש בכדי לחשוף אותה. את זה קיבלת מן הטקסט".

עם השנים, עזבתי את העיסוק במחברותיו של מר שושני לטובת תחום אחר, שגם בו טמון אופי "בלשי": גניזת קהיר. תחום זה עוסק באיתור קטעי גניזה שהתפזרו לאורך השנים בספריות רבות ברחבי העולם, חיבורם זה לזה וגילוי חיבורים קדומים בעברית ובערבית-יהודית שהשתמרו רק בהם.

מצאתי תחום זה מרתק ומאתגר, והרגשתי שהמסקנות שאליהן הגעתי בו הן מוצקות יותר מאלו שהגעתי אליהן בעבודתי על כתבי מר שושני. גניזת קהיר מכילה מקורות היסטוריים שהשנים והבלאי הפכו אותם לתעלומה, ובסיום מלאכת הזיהוי משוחזר טקסט ברור ומובן, בעוד שכתבי מר שושני הם אוסף פרטי וקשה לפענוח.

שאלות כמפתח לסוגיא 

מה שלמדתי ממר שושני והטביע בי חותם עמוק לאורך השנים הוא חשיבותה של תשומת לב מוקפדת לפרטים, גם הקטנים ביותר, בלימוד סוגיות תורניות. הבנתי שעליי לבחון לעומק את זהותו של כל בעל מימרא, תוך התחשבות ברקע ובידע שלו. גישתו הדגישה את חשיבותן של שאלות, וראתה בהן כלי מרכזי לחשיפת הרעיון העומד בבסיס הסוגיה. רעיון זה עמוק יותר מהרובד הפשוט של הסוגיה, הוא מתקשר לתחומי ידע אחרים ומעשיר את הבנתנו.

בשנת תשפ"א, לאחר שנים רבות של הסתרה, הפכה מורשת מר שושני לנגישה לכל. מחברותיו, אותן כתב בכתב יד צפוף ומקודד, הועלו לארכיון מיוחד בספרייה הלאומית. כעת, ניתן לעיין בסריקותיהן בכל מקום, הן באינטרנט והן באולמות הקריאה של הספרייה.

רבים כבר גילו את האוצר הטמון בין דפי המחברות. חוקרים, תלמידי חכמים וסתם אנשים סקרנים מתמודדים עם אתגר פענוח כתב היד ורמזיו, וחושפים תובנות מרתקות ופרשנויות חדשות של המקרא וספרות חז"ל.

הספרייה הלאומית מינתה מומחים מיוחדים לטיפול באוצר זה. אחד מהם הוא דויד לנג, איש הארכיונים של הספרייה, שעבד על קטלוג מחברותיו של מר שושני. לצידו פועל גם ד"ר יואל פינקלמן, חוקר ידוע בתחום התורה וההגות היהודית.

הנגשת כתבי מר שושני היא צעד משמעותי לקידום המחקר היהודי והעשרת עולם הרוח. רבים צופים שגילויים חדשים ימשיכו לצוץ בין דפי המחברות, ויתרמו להבנה מעמיקה יותר של מורשתו העשירה של הגאון.

עם העניין המתחדש בתורתו של מר שושני, עלתה בתקופה זו בפורום "אוצר החכמה" מובאה מרתקת מתוך אחת ממחברותיו. במובאה זו, מר שושני מתאר שלושה דרכי לימוד עיקריות:

לימוד לשם פלפול: לימוד זה מתמקד בהוספת טעמים חדשים וכיווני מחשבה שאינם מגוף הטקסט.

לימוד לשם מסקנת ההלכה: לימוד זה מכוון להגעה להכרעה הלכתית ברורה בכל סוגיה.

לימוד "למצוא האמת": לימוד זה, לדעת מר שושני, הוא עמוק ומקיף יותר משני הדרכים הקודמות. הוא שם דגש על בירור פירוש המילים והמאמרים, הבנת עומקם וכוונת המחבר, תוך חקירה מעמיקה של מושגים ונושאים.

מר שושני מבהיר כי לימוד "למצוא האמת" אינו עוסק רק בפלפול או בפסיקת הלכה, אלא בחיפוש אחר הבנה עמוקה יותר של התורה ושל כוונתה המקורית. גישה זו, לדבריו, מאפשרת לתלמיד להגיע להארות חדשות ולגילויים משמעותיים.

מובאה זו אישרה, בדיעבד, את מה שחשתי באופן אינטואיטיבי במהלך עבודתי על כתבי מר שושני, על דרך הלימוד המחפש את האמת שבטקסט, ואת הכלים והדרכים לחשיפתה. 

הדרך המתוארת מהווה גישה חדשה-ישנה ללימוד מעמיק של התלמוד. היא משלבת עקרונות עתיקים עם מתודולוגיות מרעננות, ומאפשרת לחשוף את עושר התורה גם בפני אלו שחוו אכזבה מהגישה המסורתית.

בבסיס הגישה עומד יחס סוקרטי, שבו התלמיד מובל דרך שאלות רבות ותשומת לב לכל פרט. גישה זו מעודדת חשיבה ביקורתית ויצירתית, ומאפשרת לגלות תובנות חדשות ומרתקות בטקסטים מוכרים.

השיטה פותחת צוהר אל עולם שלם של ידע וחכמה, ומזמינה גם את אלו שנטשו את לימוד התלמוד לחזור ולחוות את יופיו ועומקו.

תודתי לד"ר דוד הנסל, נכדו של עמנואל לוינס, על הערותיו המחכימות במהלך הכנת הכתבה.