חמישה גיבורים וישיבה

כמה רגעים לתוך הספר ואתה מוצא את עצמך בסיומה של מסיבת פורים ישיבתית, עם חמישה גיבורים שחולקים את אותו בית מדרש ובכל זאת החיבור הכמעט יחיד בניהם זה היקלעות מקרית לסיטואציה.

העובדה שאתה נשאב בסקרנות לעלילה שכבר בכריכת הספר עושים לה ספוילר רציני, היא בדיוק סוד הקסם של 'השנה שאחרי הפור'. הפעולה כבר פותחת את הספר, וזה לא משבר קלאסי שדורש פתרון, אלא יותר סיבוך שבו הסופר מגלה לנו שמוכרח לקרות משהו. כולנו יודעים שחמישה בחורים (ואברכים) פוגשים צדיק נסתר שברכותיו בפורים מתקיימות, כל אחד מביא את בעיותיו, משידוכים ופרנסה ועד רפואה והתמדה בלימוד. עכשיו נותר לקורא להתחיל לרדוף אחרי העלילה ולנסות לנחש תוך כדי קריאה מה הצעד הבא שיביא לתוצאה המיוחלת.

לתוך זה נכנס הסיפור האמיתי שהוא בעצם המסגרת לכל העלילה – סיפורה של ישיבה. ההתרחשות כולה היא סביב ישיבת 'נווה דוד' (שאליצור מתעקש שהיא לא ישיבת בית אל, בה הוא למד, ומשום מה בוגריה קוראי הספר טוענים שגם אם ניסה לטשטש עקבות זה לא צלח) ובעצם היא מביאה לקורא את חיי היומיום בישיבה, את הלבטים ואת האפיזודות הישיבתיות ששתולות בעלילה ומוגשות היטב. אליצור כותב באופן חלק ובלי 'במפרים' שקיימים פעמים רבות בעלילות מהסוג הזה, ותחת הוספת צבע משיגים קטיעת רצף. אפילו תיאור החוויה של בחור שניגש להיות חזן בקבלת שבת הוא חינני להפליא, ומוגש עם לא מעט הומור עוקצני החבוי בין שורות הספר.

הרעיון שזירת ההתרחשות היא הנקודה המרכזית בספר, נותן הנחה לכך שישנם חמישה גיבורים בעלילה שמתחילה מהשיא. זה מספר עצום של פרוטגוניסטים בשלב הראשוני הזה, שבו הקורא כבר מעודכן במה שהם ביקשו אבל אין להם עדיין דמות ולו שטחית, שלא לדבר על זה שאת השמות אתה לא זוכר מספיק כדי לדעת מי הוא מי. ככל שהדמות שלהם תירקם כחלק ממארג הישיבה הכל יתחיל להסתדר. ואולי זה בכלל מה שרצה הסופר.

'השנה שאחרי הפור', הוא שילוב של שני סיפורים במארג אחד: סיפור על אמונה ובחירה, על אפקט הפיגמליון ועל מיסטיקה, ובו זמנית גם על חיי ישיבה ועולמה הפנימי. הסיפור השני יעניין מאוד הן את בוגרי עולם ישיבות הציונות הדתית שהסיפור במתרחש במגרש שלהם, והן את בוגרי הישיבות החרדיות שמקבלים הצצה מרתקת לעולם מקביל ואחר לחלוטין. העובדה שלמרות זאת זה ספר שמכוון בכלל לקהל רחב בהרבה מעידה על תופעה מבורכת שהולכת ומתרחבת, ופותחת פתח לעוד ספרים רבים שיביאו צבע של עולם אחר מזה שהקורא הישראלי רגיל אליו.

• השנה שאחרי הפור
• אברהם אליצור
• ידיעות ספרים
• 270 עמ'

עושה פרוזה במרומיו

פולמוס הלכתי שהפך לסיפור עשיר ומלא בגעגוע לעולם שהיה ואיננו עוד, מייצר תיאבון לז'אנר חדש

"אמר המספר, המקווה לאל חי שישמרהו ויחייהו ואושר בארץ:

"עד כאן סיפרתי ממה שיכול אדם לראות בעיניו ולשמוע באוזניו כדרך המספרים, ועתה הנני משלים ממה ששמעתי שנעשה עם אותה צדקת בבית דין של מעלה. ואיני אומר איך שמעתי וממי שמעתי, אך אני אומר: שמעתי".

הפסקה הזו בפתח אחד מפרקיו האחרונים של הספר, שבה הסופר, או במקרה הזה המחבר (הרב) דוד מנחם מבקש להביא את הקורא ללוקיישן שנמצא שלא בעלמא הדין, היא אולי הסיבה שלשמה בכלל נכתב הספר הזה.

בעולם הזה, יכולות הדמויות להתווכח, לזעוק, להוכיח ולנמק. עוד יותר כשמדובר במלחמה הלכתית שבה אפילו האב ובנו הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה לרגעים. אין אפילו אפשרות להביא הוכחות מבית דין של מעלה שהרי "לא בשמיים היא". אבל אם זה כחלק מסיפור, ובכן, הרי זה סיפור שלא היה ולא נברא. אם כן, אפשר אפוא, גם לבנות ולייסד עולמות שלמים בהיכלות שמימיים וגם לכוון אותם לספר, כי הכל הכל תומכים בך ומסייעים בידך. או אז הכל אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה.

בספרו 'שלום במרומיו' לוקח מנחם דוד פולמוס הלכתי של חכמי עדות המזרח בדבר נטילת לולב בברכה על ידי נשים – (מה שלפי פסקי הרמ"א הוא אינו ספק, בעדות אשכנז נהגו הנשים ליטול ולברך ובכך הפסדנו עוד סיפור טוב) – והופך את הוויכוח כולו לסיפור מיוחד עם אווירה של געגוע לימים ואנשים פשוטים אך יקרים כל כך. מלחמה הלכתית מרה שכל כולה מתיקות וכבוד זה לזה. תוקפנות ועקשנות מלאים ברכות נעימה, הדמויות מכסחות זו את זו בכבוד הדדי מופלא.

הכתיבה שניכר כי שאובה מסגנונות שונים מזכירה פה ושם מעט את סבתו בנגיעות עגנון אבל ניכרים בה רישומי הסגנון המודרני יותר.

אבל מעל הכל, אם פולמוס הלכתי אמור לגרור אילוצי עלילה שתשרת אותו, נהפוך הוא. הוא לגמרי זה שמשרת את הסיפור, כולל הברקות שונות שבאות אולי לרמז מראש מה רוצים משמיים להכריע בוויכוח, אבל מספקות לשם כך הברקות מעניינות שבהן פעולה של אחד הצדדים תגרור אותו בכל פעם לסייע מיניה וביה לבר הפלוגתא שלו.  

באופן טבעי, הקורא שמכיר מעט את הנפשות הפועלות, ינסה לנחש על מי מבוססות הדמויות, אולם בספר כזה שאהבתי מאוד והנחתיו רק לאחר תום קריאתו, העדפתי להתעלם ממחשבות אלו ולנסות ליהנות רק מהסיפור עצמו. ואם הסופר ביקש להשתמש בכלי דמיונו כדי להכריע את הוויכוח ההלכתי הבוער בו עד שניכר ממש במי הוא מצדד, שיערב לו היטב ובלבד שייבנה לו היטב המעשה נורא העלילה. שכן, ברכה יכולה להיות לבטלה אולם כתיבה טובה, הן כתיבה טובה היא ואין בה כל בטלה.

ואם 'שלום במרומיו' הוא ספרו הראשון, אני תקווה כי יעשה עוד שלום רב עלינו ועל כל ישראל.

• שלום במרומיו
• דוד מנחם
• ידיעות ספרים
• 173 עמ'