הזאב הבודד. זה שיודע שיש לו כוח בלהקה ובכל זאת בוחר לפעול לבד. ביער צפוף העצים, באדמה לחה ובוצית. בלילות דוממים. הייתי שם: זאב בודד. לוקחת על עצמי את השק וסוחבת אותו לבד. יכולתי להיות כל מה שצריך: כותבת תוכן, משווקת, צלמת, עורכת, מקימה אתרים בוורדפרס, שולחת ניוזלטרים, מעצבת אותם, מחפשת תוספים, מוכרת, סוגרת עסקאות, לוחצת ידיים, משרבטת חתימות בחוזים. זו הייתי אני שעושה הכל, מתחילת המסלול עד סופו. עוד לפני שבקשו, עוד לפני שדנו בחלוקת תפקידים, שרביט הביצועים היה אצלי. חשבתי שאני סופר-וומן כל יכולה. אני זו שאפתח עסק ואקים אותו בעשר אצבעות ובמיליוני משימות. החלפתי עשרות כובעים במהלך היום. רוקדת ומפזזת מתפקיד לתפקיד, מהלכת על חבל דק, לוליינית משימות שמנסה לעמוד בגבורה על החבל, לא למעוד ולצלול לתהום.
הרגע שבו המחשבה שלי שינתה כיוון, שהסכמתי להושיט יד, הגיע דווקא אחרי שכבר התחלתי בתהליך איטי בשינוי המחשבה. משהו גדל וצמח בי לאט מבלי שאשים לב אליו, עד לאותה שנייה שבה עשיתי פעולה.
בניוזלטר ששלחתי לקוראי הבלוג שלי פניתי בבקשה לעזרה. פעם ראשונה שעשיתי כזה דבר. המילים יצאו מתוכי בספונטניות, בפשטות, בלי להתעכב על ניסוח וסגנון. כתבתי מהלב, כתבתי כחברה לחברה. כאדם לאדם. אנשים מטבעם אוהבים לעזור, אנחנו חיים בעולם של נתינה וקבלה, ואי אפשר לתת אם אין מי שיקבל. הייתי רק צריכה לפתוח את היד כדי לקבל. להפסיק להחזיק באגרוף הקמוץ הזה שחושב שרק הוא יכול. תוך כמה שניות קיבלתי תגובות. הלב שפעם בחשש, התרחב למראה ההודעות שהופיעו בזו אחר זו בתיבת המייל שלי. הן רצו לעזור. באמת ובתמים.
הופתעתי מטוב הלב, מהנתינה ששפעה שם בהודעות הנכנסות. כל אחת רצתה לעזור בדרך שהיא יכולה ומסוגלת. הרגשתי חיבוק. הרגשתי לפתע חלק מקבוצה. הזאב הבודד שמצטרף ללהקה.
משהו השתנה מאז. אני מתבוננת פנימה לתוכי ושואלת את עצמי, האם מתאים לי לחבוש את כל הכובעים? האם אני באמת מפיקה את המרב כשאני מדלגת ממשבצת למשבצת? יש סביבי הרבה אנשים מוכשרים, כאלה שהתמחו בכל תפקיד ותפקיד, שהכובע הולם אותם, יושב עליהם בצורה מדויקת. הם ישמחו לעזור, הם ידעו לעשות את המשימה שלהם בצורה הטובה ביותר. האם אני מוכנה לשחרר?
היום, אמרתי למאמנת שלי משפט. היא שמעה אותו, עצרה, כתבה אותו על הדף, מסגרה אותו במלבן קווי בעט דיו כחול. "זה המשפט שלך", היא אמרה לי.
"לבד זה לא אפשרי". התבוננתי במילים שהתחברו למשפט הזה. במה שהן אומרות לי. במה שאני אמרתי לעצמי. ובדמיוני הן גדלו לאותיות ענק, התמקמו מולי בפונט סריפי, בולד, צבע שחור.
לבד זה לא אפשרי.
המשפט הזה נכנס ישר לתוכי, פתח את כל הדלתות האלה שנעלתי במשך שנים. האמנתי שרק אני מסוגלת. לא רציתי לתת לאחרים להיכנס למקום שלי. זו הייתי אני והבועה הזו שיצרתי סביבי.
לאט לאט אני נותנת לאנשים אחרים להיות איתי בבועה הזו, להרחיב אותה, למתוח אותה למרחבים נוספים, למקומות אחרים, רעיונות, מחשבות, שלפני כן לא היו שם.
היא עדיין בועה. אני נמצאת בתוכה, כי אני מרגישה שאני צריכה את המקום שלי, עם עצמי. המקום המוגן, הבטוח, החצי-חצי. לא אטום מדי לא שקוף מדי. ובכל זאת, יש שם עוד אנשים, במרחב היצירה ה'פרטי' שלי.
יש את זו שאני יוצרת איתה, אנו עובדות יחד על פרויקטים באמנות. אני לומדת לשמוע עוד דעות, כיווני חשיבה שונים, הסתכלות אחרת. רעיונות שאני לא יכולתי לחשוב עליהם לבד. ואני נהנית מהחוויה.
פניתי לאשת מקצוע בתחום בניית אתרים שתבנה לי אתר (היא גם חברה טובה אז זה ממש בונוס!) ובעזרת השם בקרוב יעלה לאוויר אתר חדשני, בנוי מקצועי, כזה שמבטא את מי שאני ואת האמנות שלי. משהו שרק היא יכולה לעשות.
פתחתי פתח. שחררתי את כף היד, פרשתי אותה לצדדים, נותנת לעצמי להחזיק בעוד ידיים. יחד זה אפשרי.
