הבלקן. חבל ארץ מהמם. הוא מכיל יותר מתריסר מדינות, שחלקן שכנו בעבר תחת קורת גג מדינית אחת בשם "יוגוסלביה", שבה שלט עד לקריסתה הרודן סלובודן מילושביץ. הבלקן נראה כמו מת-מצווה על מפת התיירות. הישראלים גילו אותו רק בשנים האחרונות, אך עדיין מדובר באזור פחות מתויר מיעדים פופולריים במערב אירופה. האזור כולו עבר מלחמות אזרחים עקובות מדם, שליטים טוטליטריים חוללו שמות במדינות החבל, מלחמות אזרחים על רקע דתי ואתני הפכו כמעט כל פינת טבע בתולית לזירת קרב, ויצרו זוועות שכתשו לעפר את שאריות האמון האנושי. כל אלו בחבל ארץ שנראה שקט ומזמין כל כך.
למרות היותו נשכח וכמעט לא מוכר, הבלקן נוכח באירועים מרכזיים בהיסטוריה האנושית והיהודית.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
העות'מאנים העריצו את משאבי הטבע של האזור וניצלו אותם בנדיבות. האיטלקים נהנו מהקרבה הגאוגרפית לחלק הבלקני של קרואטיה והקימו בה בסיסי מסחר. מלחמת העולם הראשונה פרצה כאשר בחור סרבי התנקש בנסיך האוסטרו-הונגרי בעת שהלה ביקר בסרייבו, שכיום שייכת ל'בוסניה והרצגובינה'. משיח השקר שבתאי צבי סיים את חייו ואת קריירת הטירוף שלו על אדמת אלבניה, ועד לפני שנים ספורות התקיימה בקוסובו – עוד מדינה בלקנית (מוכרת חלקית) – קהילה של תלמידיו.
ברמה הדתית, האזור מפולג בין פלגים איסלאמיים לא ערביים, קתולים ונוצרים אורתודוקסים.
בשנת 2022, במהלך לימודי התואר שלי ביחסים בינלאומיים, נחשפתי לייחודיות של מדינות הבלקן בכל הנוגע למדע המדינה. כל אחת מן המדינות המרכיבות את החבל מאתגרת את הנחות היסוד של ההגות המדינית המקובלות כיום. האנומליות הזו רק סיקרנה אותי ללמוד עוד ועוד על האזור המכושף. במהלך הלימודים הכרתי את אבישי, בחור חכם, שכמוני גם הוא נדבק בחיידק הבלקני. סכמנו שמתישהו נצא לחקור יחד את האזור.
נחיתה
בערב סתווי קליל מצאתי טיסה למונטנגרו במחיר נוח. התקשרתי לאבישי וטענתי שאולי הגיע הזמן להגשים את החלום. זה לא היה קשה, הניצוץ נדלק ותוך שלושה ימים כבר היינו על המטוס. לא תכננו כלום, אפילו לא סגרנו מלון. רק שכרנו רכב והתמסרנו ליד הגורל.
שכירת רכב. פעולה כה אלמנטרית, לא? ברוכים הבאים לבלקן, את השיעור הראשון לומדים כבר בשדה התעופה. הררים של פרוצדורה קידמו את פני בדלפק הקטן של חברת ההשכרה, חוקים ורגולציות אופייניים למדינות שאזרחיהן כה מורגלים בחשד ובחוסר אמון, גרמו לי לוותר על הרכב ולנסות את מזלי בחברה אחרת. כאן אבישי התערב, הוא פנה אל עובד החברה בכמה משפטים שהוא שינן בשפה הסרבית. לבו של הסרבי נפתח ולאחר כעשרים דקות כבר חתמנו על רכב בתנאים מגבילים אבל סבירים.
שקודרה, אלבניה
פתחתי את המפה והחלטתי ספונטנית "אלבניה". שקודרה, עיר קטנה ועתיקה בצפון אלבניה, מרוחקת כשעה וחצי נסיעה מפודגוריצה, בירת מונטנגרו. אלבניה, שמסמלת היום מופת של סובלנות דתית וסובלנות מדינית למיעוטים, הייתה בעבר בסיס נוח של האימפריה העות'מאנית. טופוגרפית, אלבניה גם גבוהה מאוד וגם מחזיקה רצועת חוף ארוכה. שני נכסים חשובים במערכת שיקולים אימפריאליסטית. בעקבות גובהה של המדינה, היא מכונה "קן הנשרים". סמל המדינה, שמופיע גם על הדגל, הוא נשר פורש כנפיים.
שקודרה, בירת צפון המדינה, שוכנת על צלע הר ומשקיפה אל נהר הדרין השוצף. מזג האוויר בעת הגעתנו גשום וסוער, עניין שהופך את הטבע לפראי יותר. הנוף מתדלק את ההרפתקנות של אבישי ושלי ואנו מחליטים לשכור חדר במלון על צלע ההר, ממש מעל הנהר.
במהלך כל הדרך אנו מבחינים בסימפטומים לשרירותיות של קביעת הגבולות המדיניים. דגלי אלבניה מונפים בתוך מונטנגרו ולהיפך, מבטאים את ההזדהות הלאומית של התושבים עם המדינה השכנה.
האזור יפהפה, העיר משלבת ארכיטקטורה עות'מאנית עתיקה, לצד סגנון ברוטליסטי סובייטי. במרכז העיר שוכנת כיכר הדמוקרטיה, ובה אנדרטה המצדיעה להצלחתה של המדינה בעמידה על ערכי החירות, חרף ההיסטוריה המתוסבכת שלה.
אחרי סיבוב נעים בעיר העתיקה, אנו שבים למלון ומגלים שאנו האורחים היחידים בו. אין מספיק מטורפים שיסכימו לישון בחדר שמרחף מעל נהר שוצף בשיאה של סופת חורף. עובדי המלון יוצאים מגדרם לפנק אותנו. הוזמנו לארוחת ערב, ושני העובדים המוסלמים עמדו בהצלחה בדרישות הכשרות ששטחנו בפניהם. אחד מהם מסביר לנו שבאתוס האלבני קיים מושג בשם "BESA" שפירושו קוד התנהגות שמחייב קיום הבטחות ואירוח מיטבי של כל אדם שבא בשערי ביתך. הקוד מסביר לנו למה אלבניה היא המדינה היחידה באירופה שסך היהודים בה היה גבוה אחרי השואה מלפניה. אלבנים רבים הסתירו יהודים בביתם והגנו עליהם בחירוף נפש. לא רק על יהודי אלבניה, שמנו בסה"כ כמאתיים יהודים, אלא גם על יהודים שנמלטו אליה מהמדינות הסמוכות.
למרות שביקרנו רק בשקודרה וצפונה ממנה, אני סבור שטירנה (קרי: Tiranë), בירת המדינה, היא עיר שמחייבת ביקור. טירנה, שבעוד חודשים ספורים תוקם בתוך תחומה מדינה דתית קטנה, מעין העתק של הוותיקן, היא מרכז מוסלמי סוני. בעיר פועל מסדר סופי שחסידיו מכונים "הבקטשים", זהו זרם שדוגל בסובלנות ובעזרה לזולת. לכשתקום המדינה הדתית, אני מתכוון לבקר בתחומה ולהתחקות אחר מנהגי הזרם.
בבוקר אנו נפרדים מעובדי המלון וזוכים לאנקדוטה מעניינת. אנו מכובדים לקחת בקבוקי בירה ממקרר חדר האוכל, אך העובד המוסלמי מבקש שניקח אותם בעצמנו מכיוון שהוא, כמוסלמי, מנוע ממגע עם הבקבוק.
בדרך צפונה, חזרה למונטנגרו, אנו עוברים דרך כפרים פרימיטיביים, צופים באיכרים שמניידים את תנובתם על אופניים. ממש בסמוך לגבול אנו רואים בונקר עגול, אחד מתוך 700,000 הפזורים ברחבי המדינה. את הבונקרים בנה הרודן הפרנואיד אֶנוֶור הוג'ה, ששלט במדינה בין השנים 1944–1985. הוג'ה הוקסם מהרעיון הקומוניסטי ובהדרגה הפך את אלבניה למדינה סגורה המקבלת השראה מברית המועצות. הוא רדה וטבח בבני עמו ללא רחם ובמקביל התמגן מהתערבות זרה. אלבניה היתה סגורה כמו צפון קוריאה כיום. בשנות ה-80 של המאה ה-20, לאלבנים נמאס, ולאחר שורת מחאות הרודן הודח. הבונקרים עדיין פזורים במדינה, מהווים תזכורת עצובה לשבריריות של השפיות השלטונית. כיום פועלת באלבניה סצינת אמני גרפיטי שמקשטים את הבונקרים ביצירות וציטוטים שמסמלים שלום והרמוניה.
מונטנגרו
השם מונטנגרו הוא למעשה הלחם של שתי מילים: מונטה-נגרו. הר שחור. או כפי שאומרים בשפה המקומית – צ'רנה גורה.
מונטנגרו היתה נסיכות שסירבה לקבל את עולה של האימפריה העות'מאנית. בתמיכת האימפריה הרוסית, לעיתים היא אף נחלה הצלחות. ב־1912–1913 המונטנגרים חברו לסרבים ונלחמו בעות'מאנים. במהלך כל החלק הראשון של המאה ה-20 מונטנגרו ידעה מלחמות ועברה מיד ליד. לאחר מלחמת העולם השנייה, מנהיג הפרטיזנים הקומוניסט הקרואטי יוסיפ ברוז "טיטו", תפס את השליטה במונטנגרו ובשאר מדינות האזור שאוגדו תחת השם "יוגוסלביה" וביסס במדינה החדשה שלטון קומוניסטי. טיטו משל במדינה המאוחדת ביד רמה וביסס את כוחה של יוגוסלביה כמדינה שבין מזרח למערב, כאשר סירב לקבל את תכתיביו של סטאלין וכונן את גוף המדינות הבלתי-מזדהות שהקנה לו מעמד של שחקן בינלאומי. לאחר מותו בשנת 1980, ידעה המדינה תהפוכות פוליטיות וכעבור כעשור התפרקה. לשלטון ברפובליקה של סרביה ומונטנגרו עלה הרודן המונטנגרי סלובודן מילושביץ שביצע שורת פשעים נגד האנושות במהלך סדרת המלחמות בבלקן שפרצה עם פירוקה של יוגוסלביה.
לאחר ניצחון כוחות נאט"ו על סרביה, הפסיד מילושביץ' בבחירות. ב-2001 הוא הועמד לדין בהליך פלילי בבית הדין הבינלאומי בהאג. מילושביץ הואשם ברצח עם ובפשעים נגד האנושות. בחודש מרץ 2006 הוא מת בכלאו כשנטל תרופות שגויות. באותה שנה מונטנגרו זכתה לעצמאות. כיום היא רפובליקה פרלמנטרית, בעלת חוקה ומוסדות דמוקרטיים, אך קרועה בין מפלגות פרו-אירופיות למפלגות סרביות הקוראות לחבור לצד הרוסי.
על אף חילוקי הדעות הפוליטיים, המדינה דואגת להטמעת אופי ליברלי ומשקיעה משאבים רבים בתיירות חוץ.
פתחנו את הביקור במונטנגרו באתר הכי מפורסם באזור החוף – Sveti Stefan. מדובר באי סלעי, עליו נבנתה מצודה במאה ה-15. באי ישנן סמטאות ציוריות ושוכנים בו שלושה מלונות שהשהות בהם היא היקרה ביותר במונטנגרו. בעבר היה האי מנותק מהחוף אך בשנים האחרונות נסלל גשר המחבר אותו יבשתית. בחודשי החורף האי סגור למבקרים, למרות זאת ניתן ומומלץ להגיע עד לשער הכניסה שממוקם בסוף הגשר המוביל אליו.
מעט דרומה משם, שוכנת העיירה פטרובץ' (Petrovac). בקיץ זו עיירת חוף רגועה, שמאוכלסת בתיירים מקומיים ורוסים. בחורף זו עיירת רפאים. אבישי ואני מסתובבים בסמטאות הריקות מאדם, משתעשעים מהחוויה האפוקליפטית. בקצה העיירה אנו מטפסים על מצודה קטנה, שכמו האתר הקודם, גם היא מוקפת ים משלושת עבריה. הגלים חזקים וגבוהים מאוד, מכים בעוצמה על כתליה. אנו עומדים בראשה, מביטים אל נקרות הסלע, מתמוגגים ממעשי בראשית.
על אחד מעמודי התווך של המצודה אנחנו מקבלים תזכורת חדה – מישהו הדביק עליו סטיקר של הרש גולדברג פולין הי"ד. אחר הוסיף בכתב יד bring them home. ליטפתי בעדינות את הסטיקר וחשבתי שהרש, אשף טיולים רציני, מבסוט מהבחירה שלנו לטייל בעולם בשבוע שגרתי לחלוטין.
קצת נסערים המשכנו מהמצודה להר המחבר אותה לחוף. אחרי דקות של טיפוס מעט מסובך, אנו צופים עליה מלמעלה. המחזה מדהים, צבע הים, הארכיטקטורה העתיקה, הסלע וסער הגלים, מייצרים מראה שנראה כלקוח מסצנה בדרמת סרטי אבירים.
לקראת ערב, הרעב והעייפות מתחילים להציק. נסענו איפוא לבודווה, עיר נופש על שפת הים האדריאטי.
בודווה היא עיר עתיקה, סמוכה לקוטור וטיווט, ערי נופש נוספות. בשלושתן ישנו חלק עתיק וריביירה מכובדת המאכלסת מלונות 5 כוכבים, ריזורטים וחיי לילה.
מלון Harmoni שבו שוכן בית חב"ד נמצא בסמיכות לרצועת החוף. המלון מציע שירותי ספא מפנקים, חדרים מאובזרים ונוחים בית כנסת ומסעדה כשרה.
מחניית המלון יוצאת מנהרה המובילה לטיילת החוף, טיילת הנמשכת עד לעיר העתיקה, מרחק של כחצי שעה הליכה. צעדנו בטיילת גם בלילה וגם בבוקר. העיר העתיקה של בודווה, השוכנת ממש על החוף, יפהפייה ביום ובלילה. מראה הגלים מתנפצים בעוצמה על חומותיה משובב נפש.
בבוקר קמנו מוקדם, ואחרי תפילה, טבילה בספא וארוחת בוקר במסעדת בית חב"ד, התחלנו את המסע צפונה. פנינו מועדות לשכנותיה של מונטנגרו, 'בוסניה והרצגובינה' וקרואטיה.
בחלק מסוים הדרך הופכת להיות איומה. נתיב אחד משמש לשני הכיוונים, האספלט לא סלול, ברד יורד ומכה בשמשת הרכב. משום מה זה גורם לנו לעליצות יתר. מוסיקה בווליום גבוה מתנגנת בחלל הרכב, גם עשינו ביטול השתתפות.
בצפון המדינה פורץ מפרץ קוטור לשון ימית לתוככי היבשת. להקיף את המפרץ על הכביש אורך כשלוש שעות נסיעה. אנו מקצרים את הדרך על ידי שימוש במעבורת ועוברים לצידו השני של המפרץ תוך פחות מרבע שעה. במהלך ההפלגה אפשר לצאת מהרכב, ליהנות ממראה לשון הים הכחולה וההרים המקיפים אותה. אפשר גם לשהות בקוטור ובטיווט הסמוכה לה. תעשיית התיירות בה מפותחת מאד.
בוסניה והרצגובינה
לאחר שחצינו את מפרץ קוטור, טיפסנו על רכס הרים ארוך שבו הטמפרטורה יורדת בהדרגה. לאחר כשעה נסיעה בדרך שקטה להפליא, הגענו למעבר הגבול בין מונטנגרו לבוסניה והרצגובינה.
כדי לא לחזור על עצמי אציין בקצרה שכמו כל שכנותיה, גם בוסניה עברה את הלופ של ביזנט–עות'מאנים–אוסטרו־הונגרים–סובייט–נאצים–יוגוסלביה ואז מלחמה פנימית שבסופה פשרה רעועה שמנסה לשמר שקט והסכמה בין שלוש קבוצות אוכלוסין מרכזית.
ולפינה היהודית, בסרייבו בירת המדינה פעלה קהילה יהודית גדולה כבר מהמאה ה-16. עם הופעת הרעיון הציוני הקהילה כולו קבלה אותו בהתלהבות. אחד מבני העיר, הרב יהודה אלקלעי, נחשב לאחד מאבות ההגות הציונית דתית. במהלך השואה, בעקבות שיתוף פעולה נאצי-קרואטי, נספו 7000 יהודי העיר.
בחרנו להישאר על רכס הרי השלג שסמוך לכבולה ובקרנו בכפרים הסמוכים לספר. הארכיטקטורה טורקית ברובה, הטבע הררי ועתיר נחלים שאותם חוצים גשרים עתיקים.
לא שהינו שעות רבות בבוסניה, אבל היא הצליחה להדהים אותנו. הפער בין היופי הטבעי של המדינה לבין האופי הלוחמני של תושביה וההיסטוריה המדממת, קשה לעיכול.
פנינו לכיוון קרואטיה.
דוברובניק, קרואטיה
קרואטיה, בהיותה שוכנת לחוף הים האדריאטי ובשל קרבתה לאיטליה, היא בעלת אופי שונה משכנותיה. ההיסטוריה שלה אף היא לא קלה, אבל ביחס לשכנות מצבה טוב. העיר דוברובניק נחשבת כיום יעד חופשה פופולרי, בעיקר בקרב מפליגי ספינות הקרוז.
יהודים חיו בדוברובניק כבר מהמאה ה-14. רוב שנות חיי הקהילה עברו עליה בשלווה יחסית עם השכנים. תועדו "רק" 3 עלילות דם במהלך 600 שנות היישוב, וגם הן לא לוו בפוגרום, כנהוג במחוזות אחרים. במאה ה-16 רחוב אחד הוסב לגטו ובו פעלה קהילה יהודית שפעילותה כללה חיי דת מלאים. במאה ה-19 בוטלו כל ההגבלות על היהודים והם הוכרו כאזרחים שווי זכויות. כבר מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 פעלה כאן האוּסְטַאשֶׁה, תנועה לאומנית גזענית. במהלך שנות השואה הקרואטים לא שמרו על נייטרליות, חלקם השתתפו אקטיבית ברצח יהודים ואף הקדימו לעשות זאת לפני שהנאצים החליטו מה לעשות עם כ-230 יהודי העיר. עם זאת, פעלה בעיר גם מחתרת שהתאמצה לשחרר יהודים מהמחנה שבו נכלאו.
בית הכנסת של דוברובניק עדיין קיים, שמור ומתוחזק, אך הכניסה אליו דורשת תיאום מראש. הסתובבנו בסמטאות, ברחוב הראשי שלמעשה הוא תעלה שיובשה ולצד חומות העיר המתנשאות מעל הים האדריאטי.
הקרואטים – או ליתר דיוק תושבי דוברובניק – טוענים כי הם המציאו את העניבה. חיילים תושבי העיר ששירתו בצבא הצרפתי במאה ה-17 עיצבו את הפריט כאקססורי משלים למדי הצבא. המעצבים הפריזאים התלהבו מהפריט והעתיקו אותו לחליפות רשמיות. בצרפתית עניבה נקראת CARVATE מלשון "קרואטיה". פנינו למוזיאון הלאומי, שם הוצגו מספר עניבות בוויטרינה ופקידה משועממת שטחה באזנינו בגאווה את הנרטיב האופנתי. סיפרתי לה שבישראל, מעבר לאנשי המעמד הגבוה ובעלי שמחות, גם אוכלוסיה אורתודוקסית שמונה יותר ממליון איש משתמשת בעניבות מדי שבת ועיניה אורו. ספרתי לה גם שברשותי כמה מאות עניבות והתבדחתי בטענה שמגיעה לי אזרחות כבוד בעקבות כך.
אבישי, מצידו, התעניין יותר בשרטוטים מוקדמים של חומת העיר ורכש מפה עתיקה.
היום התחיל להחשיך ופנינו לחזור למונטנגרו. נסיעה ארוכה לפנינו. שלוש שעות גשומות בדרך שחלקה פגומה ולא סלולה. הערצתי את אבישי שבחר לנהוג אותה ולא התלונן או ביקש החלפה.
אחרי יום מתיש, בערב התפנקנו בספא המלון ובארוחה טובה בבית חב"ד.
הפנורמה של ריג'קה
בבוקר הספקנו לבקר מעט בעיר העתיקה של בודווה ולאחר מכן יצאנו מהעיר לכיוון הפנורמה של ריג'קה. האתר הוא למעשה פיורד עצום שעובר בין הרים, שמשקיפים עליו באופן פנורמי. כדי להגיע מעיר הבירה אליו, יש צורך בטיפוס על הר, נסיעה איטית בירידה מפותלת ממנו, מעבר דרך שני כפרים נחמדים ואז שוב, טיפוס וירידה תלולה בכביש צר. לקינוח, טיפוס נוסף. הדרך עצמה היא אטרקציה. בימים הראשונים של דצמבר הצבע השולט הוא כתום, העלים, חלקם הארי בשלבי נשירה, צובעים את ההרים והעמקים בצבעם הלוהט. נחלים קטנים זורמים ביניהם ובין לבין גם צץ גשרון או כפר.
ושם, באמצע שום מקום, נגמר לנו הדלק.
הנס הוא שהיינו במקטע ירידה מרכס ההר. סחבנו איכשהו כשלושים קילומטר וכמו בנס חנוכה מודרני, בחור שכוח, עמדה תחנת דלק.
הדרך ממנה אל הפנורמה לקחה שעה נוספת. הגענו ולמרות כל מה שראינו בימים האחרונים, המראה המם אותנו. נפרדנו איש מרעהו, עמדנו כל אחד בפינה אחרת, ובהינו במראה הפיורד המרהיב הזורם תחתינו. חוץ מהנוף, גם השקט תרם לאווירה. זה אזור מבודד, איש לא עובר בו סתם כך. נסו לדמיין את התחושה של שקט מוחלט, קור נעים שמדגדג בפנים ונוף יוצא דופן שמשתרע בעמק. בריאה שאומרת שירה. המחשבה שעברה לי בראש היא "פה, פה חוה אכלה מעץ הדעת". לא הצלחנו להתנתק, וכשחברנו זה לזה, התיישבנו על סלע מול הנוף ואמרנו את תפילת ההודיה "נשמת כל חי".
זהו אתר חובה, והוא לא רחוק מעיר הבירה פודגוריצה, לשם מועדות פנינו.
בדרך לעיר עברנו באתר חובה נוסף Nijagara Waterfall. זהו למעשה מפל עצום שהנקיק הנפתח ממנו מכיל עוד עשרות מפלים קטנים. הוא שוכן ממש בסמוך לשדה התעופה הבינלאומי של פודגוריצה. הדרך אליו עוברת באזור תעשייה ובקילומטרים ספורים של כביש פנים חוואי משובש. כך שעל הדרך מרוויחים גם ביקור במרעה כבשים נחמד ומחזה של סוסים שועטים על שפת הנקיק.
כשהגענו לעיר, נוכחנו לגלות שממש אין מה לעשות בה. הסמטאות נחמדות ובמרכז העיר יש מעט מרכזי קניות זולים, אבל לא מעבר. מכיוון שלמעשה טיולנו הסתיים ורק המתנו לטיסה בבוקר, בחרנו ללון מחוץ לעיר, במלון כנסים שמותאם גם לנבחרות ספורט.
בילינו את הלילה האחרון במלון, סיכמנו את הטיול בחללי הבריכה, הכושר והספא.
בבוקר, אחרי התארגנות נינוחה, אבישי הציע שבדרך לשדה התעופה נעצור שוב במפלים. חברת התעופה דיווחה על דיליי קצר, אז ניצלנו את הצ'אנס. שוב דרך חתחתים, שוב חווה, שוב מפלים. תענוג לפתוח כך בוקר של טיסה.
הספקנו איפוא ארבע מדינות בארבעה ימים. אינטנסיבי, עמוס חוויות ומרתק. הבלקן מלא באתרים לא מוכרים ובשכיות חמדה טבעיות. בשל הפתיחות של מונטנגרו לשירותי תיירות ברמה גבוהה היא משמשת בסיס נוח ליציאה למדינות האזור. נשארו לנו מדינות נוספות לחלק ב' של המסע: מקדוניה, סרביה, קוסובו וסלובניה. כמובן שלא נוותר עליהן.
ההמלצה אם כן ברורה: כרטיס למונטנגרו, שכירת רכב, ספונטניות ושהות במלון 'הרמוניה' בו שוכן בית חב"ד. משם, השמים הם הגבול.
מידע רלוונטי למטיילים
מטבע – בכל אחת מהמדינות הבלקניות המטבע הוא שונה וערכו נמוך מהשקל. כדאי לבוא עם שטרות יורו ולפרוט בכל מדינה בנפרד.
כשרות: בקרואטיה פועל בית חב"ד, אך הוא ממוקם בזאגרב ולא בדוברובניק. עם זאת, בעונה התיירותית כדאי לברר על אספקת מזון כשר לדוברובניק בכתובת המייל הזו [email protected]
במונטנגרו פועלים שני בתי חב"ד, בפודגוריצה ובבודווה. השהות העיקרית המומלצת היא בבודווה.
באלבניה פועל בית חב"ד אך גם הוא ממוקם בבירה טירנה. שליח חב"ד, הרב יואל קפלן, יהודי מדהים שהכרתי בעבר בסלוניקי, ישמח לסייע גם בערים נוספות.
בבוסניה אין בית חב"ד, יש להצטייד בהתאם לפני הנסיעה אליה.
חובה לשכור רכב, אין סיכוי להסתמך על התחבורה הציבורית גם בתוך הערים. יש לבדוק היטב את תנאי ההשכרה, חברות ההשכרה בבלקן דרקוניות יותר מהמקובל באירופה.
רוב מדינות הבלקן אינן חתומות על אמנת שנגן ומעברי הגבול שלהן לא פתוחים באופן חופשי. קחו עמכם את הדרכון בכל יציאה.
אנטישמיות: ישראל לא כל כך מעניינת אותם, אבל במרכזי הערים ישנם תושבים החשופים לחדשות העולם ולא תמיד הם ידידותיים. היו ערניים.
