בחודשים האחרונים נחשפתי לשני גורואים – היא של שיווק, הוא של ליווי עסקי (מי שמכיר כנראה מחייך בזווית הפה עכשיו). ביחד הם הפכו לזוג הלוהט של הביצה האינסטגרמית ולא רק. בהתחלה זה היה עוד סקרול אוטומטי, עוד סרטון עם אמירות מפוצצות, השפלות של מי שבוחר אחרת מהם והבטחות על חופש כלכלי. אבל לאט־לאט משהו תפס. מצאתי את עצמי עוצרת, מקשיבה, מתמלאת באנרגיה ואפילו משנה כמה הרגלים מעצמי.
הדיבורים שלהם לקחו אותי ישר למקס ובר, ובעיקר לספרו המפורסם האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם (1905), שם הוא טוען שהקפיטליזם המודרני לא צמח מתוך תאוות בצע פשוטה אלא מתוך אמונה. בעיני הפרוטסטנטים, כסף לא היה רק כסף: עבודה קשה, התמדה ומשמעת נתפסו כסימן לכך שאתה הולך בדרך הנכונה, הוכחה שהאל איתך. ההצלחה הכלכלית לא הייתה יעד אלא אות, מעין סימן מהשמים.
מאז עברו יותר ממאה שנה, אבל הדינמיקה הזו לא נעלמה. היא פשוט לבשה שפה אחרת. האמונה הדתית הישנה התגלגלה ל"תודעת שפע", האל הומר ב"יקום", והתפילה הפכה ל"זימון" (manifestation). כמו פעם, גם היום אנחנו מחפשים סימנים להשגחה פרטית: אם הכסף נכנס לחשבון, כנראה שאני עושה משהו נכון, אולי אני אפילו "ראויה". אם לא, אולי טעיתי; אולי החיים שלי שווים פחות. בשפתם של המנטורים והגורואים אפשר לשמוע את ההד הישיר של ובר: כסף כסימן לא רק להצלחה עסקית, אלא כמעט כתעודת הכשר לקיום.
יש פה תעתוע של קפיטליזם־רוחני: אתה מציית לקודים תרבותיים של שפע, גם כשאתה מבין שזה עשוי לפצוע. ובר עדיין נכון היום: ה"סימן" הכספי חזק מנשוא, רק שהשפה השתנתה – מגאולה דתית ל-manifestation בעידן האינסטגרמי.
אווה אילוז, סוציולוגית מהשורה הראשונה, חוקרת איך הקפיטליזם חדר לעולמנו הרגשי (מה שהיא קוראת לו "Emotional Capitalism") – אפילו לתחום האהבה, עם שפת קנייה וחישוב רציונלי. היא מסבירה איך מערכות היחסים האישיות שלנו קנויות במונחים של עלות–תועלת, גם כשהן אמורות לעורר רגשות אחרים לגמרי. (חשוב לי להגיד שאני הראשונה להסתכל גם על מערכות יחסים במובנים של חוזה אישי, אבל כשהן מוארות בעיקר בממד הזה, העיקר חסר מן הספר).
גם אני נשאבתי לתוך המירוץ הזה. עשרת אלפים נראו לי פעם פסגה, אחר כך חמישה עשר, אחר כך ארבעים. כל יעד שהושג נשחק מיד. עוד מדרגה, עוד השוואה, עוד כישלון קטן מול מישהו אחר.
עד שבאיזשהו שלב עצרתי. במשך תקופה ארוכה של יותר משנה ישבתי מדי יום בהתבודדות, שיחות עם עצמי, בלי רעש מסביב. לאט־לאט התבהרה בי תשובה קשה: אני לא באמת רוצה הרבה כסף. זה לא רק שאני לא מוכנה לשלם עליו את המחיר – לא בזמן שלי, לא בנפש שלי, לא ביחסים שלי – אלא שלא בטוח עד כמה אני בכלל רוצה אותו בכמויות כמה שיותר גדולות כל הזמן, דבר שנראה ברור מאליו בחיים שלנו.
וכאן נכנסים המנטורים. אני לא נגדם. להפך, כשהלב מחובר, ההקשבה להם יכולה לתת בוסט אדיר. הם מזכירים לחלום, הם נותנים דחיפה. אני בעצמי נעזרת ואיעזר בהם אם אצטרך.
אבל אם אין לך עוגן פנימי? אם אתה בא ריק? אז במקום השראה אתה מקבל שיטפון. במקום מוטיבציה אתה מוחק את עצמך, נבלע לתוך שפה של מספרים שאין לה סוף.
אני מנסה לצאת מהמקום הזה, מהמחשבה שהחיים שלי נמדדים בשורה התחתונה, ולשאול שאלות אחרות. לא כמה אני מרוויחה, אלא מה הסיפור שלי. לא מה הערך שלי ביחס לאחרים, אלא איך ייזכרו חיי עד הסוף. כסף צריך כדי לחיות, אבל מה שנמצא יותר בפוקוס שלי היום הוא הרצון של מי אני רוצה להיות.
ועדיין, אני מודה: לא משנה כמה עבודה עצמית עשיתי, ולא משנה כמה אני מרוויחה "נחמד", ההשוואה הזו פועלת עליי. היא נכנסת מתחת לעור. בכל פעם מחדש אני צריכה לגייס אמונה כדי להאמין שהדרך שלי שווה גם בלי המספרים הגדולים. כי בסוף לא יספרו כמה כסף היה לי. יספרו איזה סיפור חייתי.
ואם גם לכם יש ציפייה תמידית להתאים לרעיון המובן מאליו של הסביבה שלכם, אלול הוא זמן מצוין לבחון אותו שוב.
