את מסכת סוטה שמתחילה במילה "המקנא" זכיתי לסיים כבר כמה פעמים בחיי, אבל עדיין לא סיימתי.
יש במ"ט הדפים שלה הוראות הפעלה לחיים שלמים בעולם חסר גבולות, והעולם הוא חסר גבולות.
העין רואה, והלב חומד. והיום יותר מאי פעם.
העין שלי רואה הרבה מעבר למה שהיא צריכה לראות.
הפתחים מכוונים זה כלפי זה, וכולם משתפים את כולם בהכל.
בעצם לא בהכל, רק במה שנוצץ, רק בצד השווה, במה שמצטלם טוב.
כי מה העניין לשתף במה שקשה, הרי לכולם לא קל, שכל אחד יתמודד עם החבילה שלו, העניין הוא להראות את מה שיש לי ואין לאף אחד. אני חייב להרגיש מיוחד, שאני בחופשה וכולם עובדים, שאני באירוע הזה עליו כולם מדברים, שעל שולחן השבת המוגזם שלי יש בקבוק יין יקר וקלאסה אזול (מה נסגר חברים?).
וכולם מקנאים בכולם, ואף אחד לא מקנא בעצמו.
וחז"ל, שאמנם לא חיו בעידן החשוף של היום, הכירו את נפש האדם, וקבעו כי: "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו – מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו".
ואני לא רואה את זה כשכר ועונש, אלא כמציאות חיים פשוטה, שבכלל לא פשוט לי לחיות אותה.
חז"ל השתמשו במילים "נותן עיניו" כדי לאפיין את התופעה המסוכנת.
כי יש להסתכל, יש להביט, וחמור שבעתיים זה לתת את העיניים.
אני נותן את העיניים…
