שעת אחר הצוהריים, יום העבודה הסתיים והבית שקט. אני יושבת מול המחשב, אצבעותיי מונחות על המקלדת בהיכון והמסך – ריק. הסמן מהבהב, כאילו מתריס בי. כל דקה שעוברת מקרבת אותי אל הדד-ליין, ועם כל דקה שעוברת רמת הלחץ שלי עולה, ואיתה עולות רמות החרדה והתסכול: "על מה לכתוב? אין לי על מה לכתוב. איך אין לי על מה לכתוב?!?" הייתכן מצב שבו בעת ובעונה אחת ראשי מלא במחשבות, בטרדות, בסוגיות ובהגיגים ובו בזמן הוא ריק מתוכן, אינו מסוגל להתמקד לנושא אחד ולהפיק כמה מאות מילים על המסך? מה קורה לי ומה זה אומר עלי? ובכן, מסתבר שהמצב הזה "אומר" פחות עלי ויותר על נסיבות חיי.
רבות דובר לאחרונה על מצבי דחק ועל השפעתם על תחומי החיים השונים. בימים אלה קצת משונה לדבר במושגי דחק על לחץ בעבודה ודדליינים, אבל זה בדיוק העניין. תחושת דחק יכולה להיות אובייקטיבית, כמו במצבי חירום של ממש, אך היא יכולה להיות סובייקטיבית, כתוצאה מלחץ בעבודה, לדוגמא. תחושת דחק עשויה להתעורר סביב אירועים שליליים וקשים (מלחמה, כבר אמרנו?) אך גם סביב אירועים משמחים (מעבר דירה, עבודה חדשה ונישואין נמנים בין 10 גורמי הסטרס בחיינו המודרניים!). אם כן, כדאי להבין ולדייק מה קורה לנו מבחינה פיזיולוגית במצבי דחק, וכיצד זה משפיע על תפקודינו השונים. אם נבין מה קורה…
