חודש תשרי נושא איתו ניחוח אוניברסלי, כלל עולמי. החל מראש השנה, בו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום. עד לחג הסוכות, בו מקריבים שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם, ומבקשים על המים, שהם – לכל הדעות – הצורך הקיומי של החיים כולם.
זמן טוב להשקיף מלמעלה, על כלל אומות העולם, ולמרות שהחלוקה לשבעים אינה מוכרת כיום, ידוע לנו ששורשיה קדומים, והיא מאבני היסוד של הבריאה כולה. הגאון מווילנה מבאר שע' האומות נחלקות לשניים. ל"ה אומות חונות על דגלו של עשיו, ול"ה על דגלו של ישמעאל. אל"ה ברכב – במערב, ואל"ה בסוסים – במזרח, הן שתי הדתות הגדולות, הנצרות והאיסלאם, שמיוחסות לזרע אדום ולזרע ישמעאל, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר. סביב הכבשה האחת, רובצים שבעים הזאבים, נחים ביום שישי, או ביום ראשון. ובתווך, שמורים ומוגנים מכל רע, עם מקדשי שביעי. הדת הקטנה ביותר, אך הפלאית מכולן, זו ששורדת נגד כל הסיכויים כבר למעלה משלושת אלפי שנים.
ובכל זאת, מתגנבת לעיתים אל הלב המחשבה, במיוחד כשיוצא לנו לצאת, להמריא ולנחות בארצות אחרות, ולראות מסות אנושיות אדירות: 'איך יכול להיות שהאמת היא נחלת מעטים כל כך?' איך רוב העולם מאמין בעץ ואבן, רומא ומכה, "ישוע הנוצרי וזה הישמעאלי שעמד אחריו" כלשונו של הרמב"ם בסוף הלכות מלכים…
