לצד תמונות הזוועה וסרטוני האימה ששטפו את הרשת מאז טבח שמחת תורה, צפו ברשתות החברתיות בשולחנות השבת ובדרך מן התפילה אל הבית גם לא מעט הפוגות ואתנחתות של הומור סביב האירועים הקשים, הבדיחות וקטעי הסאטירה הקלים לא החליפו את מצב הרוח הכללי, ואווירת המועקה תפסה נתח נכבד וזהה בלב הקולקטיבי הישראלי. ועם זאת, טיפות ההומור והשחוק הקלות הפכו – לא בימי ההלם הראשונים – אך עם התקדמות ימי המלחמה, לזרם גובר והולך לצד העצב והדאגה.
מה תפקידו של ההומור בימים אלו? אלו צרכים הוא משרת? והאם בכלל מותר לצחוק בשעות מרות כגון אלו? האם יש גבול שאותו אסור לחצות? הקוראים מן הסתם כמו גם העורך הראשי יפנו אותי לפסיכולוג, הפרסונה שעוסקת בחקר נפש האדם ושעשויה להתחקות אחרי תפקידו של ההומור בימים בהם מאותגר הרגש האנושי כפי שלא היה מעולם. ובכן, הגעתי גם אליו, אך בחרתי לשוחח לפני הכל עם חוקר השואה, ההיסטוריון איתמר לוין המשמש גם כפרשן המשפטי של News1.
למה דווקא איתו? לא רק מפני שהוא חיבר את הספר 'הומור יהודי תחת השלטון הנאצי' [הוצאת יד-ושם], אלא משום שאחת הנורמות הישראליות המוסכמות היא הטאבו על 'בדיחות שואה': לא מערבים בין הזוועות שחווה העם היהודי לבין שעשוע וליצנות. עירוב כזה נתפס…
