מדוע אנחנו חייבים תודה לגולדקנופף?

מספר ימים לפני הבחירות לכנסת ה-25 העביר לי ידיד כתבה מעיתון 'ג'רוזלם פוסט'. הכתבה התמקדה ביצחק גולדקנופף, היו"ר החדש של 'יהדות התורה'. הלה, כך נטען, בהתנהלותו השחצנית ובהצהרותיו הפרובוקטיביות, מגלה את האמת שאחרים דאגו להסתיר מעיני הציבור הכללי. אם בעבר רווח השימוש בשתי שפות, אחת כלפי פנים ואחרת כלפי חוץ, הרי שגולדקנופף, סוף סוף, מדבר בשפה אחת בלבד. היא אמנם צורמת, אך עדיפה על ההתחמקויות של העבר.

גולדקנופף אינו בורח למחוזות הנוחים של "גם אנחנו לומדים ליבה, משרתים ועובדים". בכנות שבנסיבות אחרות הייתה מרשימה, הוא מסביר ש"הבחורים שלנו" מקריבים לא פחות משלהם: "זה שלומד בישיבה יותר קשה לו ממי שהולך לחזית". באשר ללימודי הליבה, גולדקנופף טוען שהם מיותרים: "לא ראיתי שהנתונים במוסדות עם ליבה טובים יותר". בהזדמנות אחרת הצהיר כי "לא למדתי לימודי ליבה ואני יודע לשלוח מייל", וכן "לא ראיתי שמתמטיקה ואנגלית קידמו את המדינה בכלכלה".

ובכן, נטען בכתבה, כעת אנחנו יודעים את מה שהחרדים באמת חושבים. יש להודות לגולדקנופף, שחשף את הדעה הרווחת ברחוב החרדי: לימודי ליבה הם חסרי ערך, התביעה לשירות חרדי היא קשקוש, ואין שום כוונות של שילוב. "יש לנו השמורה שלנו", אמר גולדקנופף בראיון ל'דה מרקר', "תכבדו את זה".

כמו הכתבה האמורה, גם אני מתקומם על דברי גולדקנופף, וגם אני מסכים שיש מקום להודות לו – אך מסיבה אחרת. רבים ראו בדברים הקשים שהשמיע חילול ה'. כשנשאל לאחרונה אם הוא מתחרט על דבריו, גולדקנופף השיב "למה להתחרט? ציטטתי את התורה". אבל האם זוהי התורה שלנו? יתרה מזו, טענות רבות בעניין עושק גננות חרדיות הוטחו נגד רשת הגנים של בית יעקב. אלו הופיעו בתקשורת החרדית, בדו"ח מבקר המדינה, ובבית המשפט. עברו של גולדקנופף בתור מנכ"ל הרשת מעלה חשש באשר לכשירותו המוסרית לעמוד על שוויון שכרן של גננות חרדיות: האם תהיה סייעתא דשמיא בדרך זו?

שאלות אלו מובילות לתובנה אחרת, מהותית יותר. גולדקנופף אינו מדבר בשם עצמו בלבד. הוא מכיר היטב את הציבור שאותו הוא מייצג, את ה"בייס" שלו, ויודע שהוא דווקא יתחבר ויתמוך בדברים – אותם דברים שחלק נכבד מבין קוראי 'המקום' סולד מהם. בהינתן פערים עצומים בתוך קבוצות שונות במגזר החרדי – אלו רואים בגולדקנופף קידוש ה' ואלו רואים בו חילול ה' – קשה לראות כיצד ניתן להכיל את כולם במפלגה אחת.

ערב הבחירות, היה מי שהעלה את הטענה הקבועה: עלינו להחזיק את האף ולשלשל את הפתק. אך חשוב לציין שזוהי טענה חדשה, שונה מזו שכבר נטענה לפני עשורים אחדים. בעבר, הריח הרע עלה מההשתתפות בבחירות עצמה, וכתרופה לכך המליצו רבותינו להחזיק את האף. כיום, בניגוד לכך, ריח הרע עולה מתוך הרשימה עצמה. בנסיבות אלו, קשה לבוא בטענות על מי שאינו מוכן להחזיק את אפו.

התוצאה היא ניתוק הקשר בין הזהות הקבוצתית לבין ההצבעה בקלפי. בעבר הלא-רחוק, קשר זה היה קרוב למוחלט, ומי שלא הצביע בעד "מפלגת הבית" נחשב כמעט לבוגד. "שיעור מצביעי ג' מבין החרדים אינו יכול לרדת", אמר אחד הח"כים, "כי מי שלא מצביע ג' אינו חרדי". אך לא עוד. כבר במערכות קודמות נחלשה הזיקה בין הדברים, ונדמה שגולדקנופף העצים את ניתוקה וגרם לרבים להימנע מההצבעה המסורתית.

לצד האתגרים שבתופעה, יש להודות לו על כך. אחת המעלות של השיטה הדמוקרטית היא התחרות בין המפלגות על קולות הבוחרים, מה שמחייב אותן בשקיפות, בעשייה משמעותית, בקשב לקהל הבוחרים ובזהירות שלא לפגוע ברגשותיהם. בעבר, כאשר הקול החרדי היה מובן מאליו, ראו המפלגות החרדיות את עצמן פטורות מעול זה. גולדקנופף תרם להאצת סיומו של עידן זה, ולכך שגם אצלנו כוח פוליטי ילך ביחד עם נשיאה באחריות – אחריות אישית ואחריות מפלגתית.

בגדול, נדמה כי מדובר בהתפתחות חיובית. נמתין לראות במערכה הבאה.

_{(צילום ח"כ יצחק גולדקנופף מתוך אתר הכנסת)}