פעם שאלתם את עצמכם אם אתם נורמלים? אם עדיין לא, אתם מוזמנים לגלות במבדק הבא:
נדמיין קו רצף של בריאות נפשית. בקצה האחד מונח הנורמלי, שבהגדרתו המילונית הוא אדם שאין הפרעה בתפקוד הפיזי והרגשי שלו. מי מאיתנו נורמלי? אמממ… כנראה שיש מאיתנו, בהחלט. אבל רגע. אולי תתאימו יותר להגדרות האחרות?
בקצה הנגדי – קיים הפסיכוטי. מיהו פסיכוטי? אדם שלוקה במחלה נפשית בה יש לו התקפים או מצב כללי של פסיכוזה, כלומר: ניתוק מהמציאות. הוא שומע קולות שקוראים לו לצאת לירושלים בלבוש שק (דלוזיות), או חוזה שהדמות על מסך המחשב נועצת דווקא בו עיניים (הלוצינציות). השכנים הם נאו-נאצים מחופשים לחרדים (סכיזופרניה פרנואידית) או שלפעמים הוא שוקע למצב של דיכאון מוחלט, ולפעמים – חווה 'היי' מרומם בו הוא רוכש כמה דירות ולכל אחת מהן – רכב, ביום אחד (מאניה-דיפרסיה). הפסיכוטי הוא אדם שבורח מהמציאות אל עולם הפנטזיה באופן מתמיד. מי מאיתנו פסיכוטי? שוב, כנראה שרק מעטים.
בין לבין מצויים שני סוגי טיפוסים נוספים, הם תופסים את רובה של האוכלוסייה:
קרוב לפסיכוטי, יהיה הנוירוטי. נוירוזה היא הפרעה נפשית שלא פוגמת בחשיבה רציונלית, לא בבוחן המציאות ולא במודעות, אבל – אדם הסובל מנוירוזה יסבול מחוסר איזון נפשי, מה שיכול להתבטא בדיכאון, חרדות, אובססיה, לחץ עז ולא מתואם או כעסים לא נשלטים. שם? נו, נוכל למצוא את עצמנו במידה זו או אחרת.
קרוב לנורמלי, יהיה הנורמוטי. את המונח "נורמוטי" הגה הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס בשנות ה־70 של המאה הקודמת, והוא מתאר מצב בו האדם עסוק בלעשות ולא בלהיות. הוא נמנע מהתבוננות פנימית, עסוק במציאות החיצונית המתפקדת היטב. הוא מנסה בכל היכולת שלו להיות הכי "נורמלי" שיש. מה שאומר שהוא לא סובל ממצבי רוח. בכלל. במבט שטחי הוא נראה בריא נפשית בצורה לא רגילה, הוא בטוח, נינוח, שלֵו. הוא בעצם בורח מעולם הפנטזיה אל המציאות באופן מתמיד. בלי געגוע. בלי חלום. בלי אובדן. בלי אהבה.
מי מאיתנו יודה שהוא נורמוטי? נו, שוב. המודים יהיו מועטים. נורמוטים אמיתיים לא ישקיעו בקריאת הכתבה. וזה בסדר, כמובן, אם זה לא מפריע להם. מתי זה עלול להציק גם לנו? בהרבה הזדמנויות. למשל, כשמגיעה עת דודים.
אנחנו רוצים את החתן הכי טוב לבת שלנו. יודעים לברר נהדר אם יש מצבים של חולי במשפחה או במשפחה המורחבת. אם היה שם מצב פסיכוטי חלילה, או אפילו הפרעת דיכאון חמורה או חרדה חריפה. נרצה, כל כך נרצה את הנורמלי. אבל – מרוב שנרצה אותו, אולי ניפול בפח הנורמוטי. יגמרו עליו את ההלל. הוא יושב ג' סדרים ועוד אחד, מסביר פנים לכולם, מעולם לא נשאר במיטה אחרי 8:00 ו – לא, הוא לא מנגן, מה פתאום, חבל על הזמן. מקסימום הוא לומד שחיטה או כתיבת סת"ם בשעות הפנאי. חייבים לנצל את הזמן. ככה הוא.
הוא יהיה בעל מצוין ואבא פרפקט. אבל – הוא לא יהיה חי. לא ידמע מכאב, לא יצחק באושר. לא ישחק בסוס של מרדכי ולא ישב בסוף היום מבואס כי הוא לא הספיק את מה שהוא רצה. הוא תמיד מספיק. לו"ז זה החבר הטוב ביותר שלו.
אבל לא על הנורמוטי עומדת הכתבה הזו. בכלל לא. כל ההקדמה באה לספק לנו שתי נקודות הבהרה קטנות:
- אנחנו עלולים גם להפסיד, אם נחפש את המושלם.
- כן. יש לנו סטיגמה על עולם הנפש ותחלואיו. הסטיגמה לא מניחה בשום אופן להסתיר באם קיימת בעיה או הפרעה כלשהי, אבל היא נוכחת, גורמת לנו לבורות גבוהה של ידע והבנה, ולפעמים גורמת לנו לרדוף אחרי אלו ש… קצת איננו מכירים בכך שיש להם הפרעה: הם מדי נורמליים.
הקדמה ארוכה מדי? אולי. אבל קריטית.
על אנשים ומחלות
ד"ר אביבה וייס, פסיכיאטרית מבוגרים, עובדת בקופת חולים כללית ובמרכז עלמא לנפגעי פגיעה מינית בציבור החרדי, שופכת קצת אור:
"השאלה 'מהי הפרעה נפשית?' היא שאלה מורכבת. איננו מושלמים, ולרבים מאיתנו יש "שריטות". יש אנשים שנוטים להיות דאגנים וחרדתיים, יש אנשים שנוטים להיות עצובים, יש אנשים שנוטים להיות עצבניים וכדומה. מתי נקרא ל"שריטות" הפרעה נפשית? כשיש אוסף של סימפטומים שעונים על אבחנה ספציפית לפי ספר האבחנות (DSM), והסימפטומים מלווים במצוקה נפשית או פגיעה בתפקוד.
הפרעות נפשיות הן שכיחות מאוד. חלקן זמניות וחולפות, וחלקן כרוניות. דיכאון למשל היא הפרעה שיכולה להופיע באיזשהו שלב בחיים אצל 5–17 אחוזים מהאוכלוסייה. יש אנשים שזו תהיה אפיזודה יחידה, ויש שיפתחו עוד אפיזודות במהלך חייהם. יש אנשים שאצלם הדיכאון קיים ברמה קלה, ובהם אפשר לטפל ללא תרופות, ויש מקרים קשים בהם אדם עלול להזדקק אף לאשפוז. אם כן, יש ספקטרום רחב של האופן שבו הפרעה נפשית יכולה לבוא לידי ביטוי, ויש דרגות שונות של חומרה".
מעניינת ההגדרה של ד"ר וייס. בהרצאות שאני עורכת בפני קהלים שונים, רובן בפני נשות חינוך, אני שואלת אותן: יש כאן מישהי שמעולם לא חוותה דיכאון ברמה כלשהי? חרדה כזו או אחרת? ולרגע משתררת דומייה. אף אצבע לא מורמת. כך בהרצאה ראשונה, שנייה ועשירית. נראה שמהבחינה הזו אנחנו יכולות להיות רגועות: אנחנו לא מפקידות את הילדים שלנו בידיים של נורמוטיות. יש חיוּת בכיתה ובגן, ולא רק לו"ז הספקים צפוף. עובדה: הן מכירות מהו דיכאון ומהי חרדה – מעצמן ממש. וד"ר אביבה וייס ממשיכה, במילים חשובות כל כך: "אנחנו צריכים להפסיק לדבר על תיוגים, ולהתחיל לדבר על אנשים. אנו לא נקרא לאדם עם סוכרת – סוכרתי, או לאדם עם אפילפסיה – אפילפטי. לא נקרא לאדם עם סכיזופרניה – סכיזופרן, או לאדם עם אוטיזם – אוטיסט. כולנו בני אדם, ואף אחד מאיתנו איננו מושלם. גם מבחינת רפואת הגוף – רבים מאיתנו יפַתחו מתישהו בחיים יתר לחץ דם, כולסטרול גבוה בדם, אנמיה או כאבי גב".
ועכשיו נגיע לנקודה העיקרית, וייס מדגישה את ההכרחי:
"בענייני שידוכים – אנו מחפשים להקים בית עם אדם, לא עם תג. אנו יודעים שזיווגים קשים כקריעת ים סוף. אך אנו לא צריכים להקשות יותר מידי על זיווג על ידי סינון של הפרעות נפשיות. קיומה של הפרעה כלשהי אצל אדם לא הופכת אותו לאדם נחות יותר. לעיתים לאנשים עם הפרעה גופנית או נפשית ישנן תכונות חיוביות שמתלוות להפרעה. אדם שיש לו מחלה כרונית, יתכן שיהיה יותר אמפתי כי יבין מהי מצוקה. יש אנשים עם הפרעה ביפולרית שיכולים להיות מאוד מוכשרים ויצירתיים".
שירה היא בחורה שבקרבתה גם העיניים שלכם תנצוצנה. היא מוכשרת, יצירתית מאוד, מדברת ברהיטות ומספיקה את מה שאני מנסה להספיק, בשמינית זמן ממני. תוך כדי היא גם מדברת בטלפון ומכינה את העבודה במתמטיקה. ושלא תטעו, היא גם מבשלת פסטה בזמן הזה, מדיחה את הכלים ומורידה את הכביסה מהחבל. כן. בשמינית זמן, הכל.
"אז כן, אני עם ADHD אבל תודי שאני שווה כמו שני אנשים ביחד, לא?" היא צוחקת, ואני לא מסכימה איתה. חושבת שפי ארבע. אבל נניח שאמא לעלם מנומש ומצחיק תשמע על שירה ש"היא נחמדה, נראית טוב ויש לה ADHD חריף" – היא אפילו לא תרצה להתקדם בבירורים, נכון? לא משנה שמאיר שלה חולם להיות נהג אמבולנס, חובב מושבע של אקשן ו… אולי הוא עצמו עם הפרעת קשב והיפראקטיביות, רק שמעולם לא אובחן. הוא מסתדר בישיבה למעט "העפות" פה ושם.
וזו בעיה.
כי אנחנו יודעים לאבחן, יודעים לתייג, אבל לא יודעים לקרוא נכון את המפה. היפראקטיביות זו לא מילת קוד לבלגן וצרחות בשיעור, אלא לפעמים – ליכולות מרובות בו זמנית דווקא בשל חוסר המיקוד. דיכאון הוא לא שם קוד למיטה ופוך. הוא לפעמים סיפור של עומק התבוננות והקשבה לפיסות של רגשות, ויכולת יצירתית דווקא מתוכן. ואפילו סכיזופרניה היא לא מופע של משוגע צווח ברחובות. לפעמים היא ביטוי של משאלות עמוקות, שאם הן תטופלנה נכון ויהיה להן קשב, נמצא בהן היגיון פלאי. אבל – נו, מי מאיתנו מעז?
"כאמור", ממשיכה וייס "להפרעות נפשיות יש ספקטרום רחב של חומרה ושל אופן ביטוי ההפרעה. הפרעות שאנו נוטים להתייחס אליהן כ"קלות" יותר הן הפרעות חרדה – כגון הפרעת חרדה כוללנית, חרדה חברתית, פוביות וכדומה, או הפרעות קלות במצב רוח. הפרעות "קשות" יותר הן הפרעות שבאות לידי ביטוי באפיזודות פסיכוטיות, בהן האדם מאבד את היכולת להבחין בין מציאות לדמיון, שמתלווה להפרעה בשיפוט. עם זאת, גם כאן יכולים להיות מקרים בהם הפרעה "קלה" תהיה קשה, והפרעה קשה תהיה קלה. המדד שלנו לחומרה הוא רמת התיפקוד".
אז יאיר הוא בחור שסובל מחרדות. כן. מהתקפי חרדה לא נחמדים בכלל. הוא אפילו היה מקיא בגללם. הוא פנה לטיפול נפשי, קיבל כלים ותובנות, והעלה את סף הלא־מודע שלו לרמות חדשות. האם שורה ברזומה כמו: "בנה את אישיותו בטיפול פסיכולוגי במשך שנתיים" – תהווה שורה מקדמת או תהיה לו לרועץ?
"מה הקשר" יפטיר כאן מישהו "את לא מבינה שזה יכול להיות גנטי?" מילת קוד זו, הגנטיקה. אולי היא מילת בורים?
"נושא נוסף שנשאלתי לגביו לא מעט הוא העניין הגנטי בהפרעות נפשיות." אומרת ד"ר וייס, "אכן יש מרכיבים גנטיים בהפרעות נפשיות. ככל שיש יותר בני משפחה עם הפרעה נפשית, הסיכוי עולה שיש מרכיב גנטי בהפרעה. אמנם יש גנים שנמצא קשר ביניהם לבין סיכון להתפתחות של סכיזופרניה למשל, אך אין גן ספציפי שעצם קיומו מעיד על קיום ההפרעה. בנוסף, כפי שציינתי לפני כן, למרכיב הסביבתי יש ערך שהוא לעיתים לא פחות חשוב מהמרכיב הגנטי. גם אם יש סיכון מוגבר להפרעה נפשית, אם הסביבה רגועה יותר ומכילה יותר – ייתכן שלא תתפתח הפרעה נפשית, וגם אם תתפתח – יתכן שחומרתה תהיה קלה יותר. אם כן, לאישיות ולתכונות של בן הזוג, מה שמשפיע על האווירה ומערכת היחסים בבית, יש השפעה מכרעת על הסיכון של התפתחות הפרעה נפשית אצל הילדים, לא פחות מאשר קיומה או אי־קיומה של הפרעה נפשית".
כי אם נניח שליאיר יש בית חם ואוהב שמיהר לטפל באי־הנוחות שהוא חווה בעקבות התקפי החרדה, האם זה אומר שהוא נחות מיוסף, שהיה צריך להדחיק ולהכחיש את כל חרדותיו, פשוט, כי לא היה מי שיקשיב להם?
הילת חוסר הידיעה
"היא התגרשה כי היא גילתה שהוא לוקח כדורים" מספרת נשואה טרייה לחברה שלה בעיניים מלאות בהלה, ושתיהן הולכות לחטט בארנקים של בני הזוג שלהן, אולי גם הם מסתירים שם משהו? ואולי מתחת למזרן?
אם נשאל אותה איזה כדורים, היא לא ממש תדע לומר: "לא, לא אקמול, גם לא נורופן. אממ… משהו פסיכיאטרי, משהו עם הורמונים". וגם שם, נצטרך לבדוק: ריספרדל, למשל, היא תרופה שניתנת לא פעם על רקע הפרעות התנהגות והתפרצויות זעם. ליתיום, לעומת זאת, מיועד להפרעה דו־קוטבית, Olanzapine לסכיזופרניה, ציפרלקס לדיכאון וחרדה, אבל – אולי הוא לוקח בכלל אלטרוקסין, שהיא בהחלט תרופה הורמונלית לאיזון בלוטת התריס, שחוסר האיזון שלה גורם לדיכאון? לא. אין כאן שום אישור להסתיר, חלילה. למעשה נגלה שזהו איסור הלכתי גורף, שכולל בחובו היבטים קשים מאוד. ועדיין, הילת הבורוּת המתלווה למילה "כדורים" יכולה להיות מטרידה.
יחזקאל רוזנטלר, עו"ס קליני, מטפל אינטגרטיבי במשברי חיים, במשברי זהות דתית ובהפרעות נפש הוא בעל ניסיון רב: מטפל בבני ברק וב'למרחב' סניף רחובות, בעבר ריכז שירות הכוונה וייעוץ בבריאות הנפש ב'עזר מציון' וליווה גם שם מתמודדי נפש ובני משפחותיהם. "אני לא עוסק בשידוכים, אלא במתמודדי נפש ובני משפחותיהם", הוא מבהיר, "ולכן אני גם מדבר מהזווית הזו, מהפן המקצועי שלה ומהניסיון בשטח. למילה סטיגמה מתלווה בעצמה סטיגמה, שלא כולה בצדק. סטיגמה מגיעה משורש אמיתי: הפחד ממחלות נפשיות מגיע מכיוון שהן לא תמיד פשוטות, ואפילו בהפרעות קלות, כמו דיכאון וחרדות, יש לפעמים נטייה אליהן שגורמת לאדם לחוות אותן שוב. בנוסף, בהפרעות נפש רבות יש גם הקשר משפחתי, שמעלה את אחוזי הסיכון. אבל חשוב לומר שזה בהחלט קיים גם במחלות רבות אחרות: גם נטייה לבעיות לבביות, סוכרת וסרטן מסוגים מסוימים היא לעיתים קרובות משפחתית, ולפעמים גם כרונית. למה, אם כך, יש יחס 'מפלה' במיוחד להפרעות נפש? זו בדיוק הסטיגמה הבעייתית: היחס להתמודדויות נפש שונה ומובדל מעבר לאמת הפשוטה שהן נושאות. ההילה, כביכול, שנקשרה סביבן, סודית ומפחידה יותר".
אפשר להבין. אם הוא מתמודד עם אוושה בלב זה לא כיף, אבל ברור יותר ולא מאיים עלינו בכך שנצטרך לפגוש את הפינות האפלות בתוכנו, אלו שהדחקנו והסתרנו. אם הוא התמודד עם התקפים פסיכוטיים שאוזנו, זה מפחיד הרבה יותר מאשר אם הוא מתמודד עם אפילפסיה מאוזנת. מהסיבה הפשוטה: אנחנו פוחדים עד עמקי נשמתנו לאבד את שפיות דעתנו, ומול אדם שאיבד את צלילותו פעם אחת, החרדה שלנו גוברת.
היא לוקחת כדורים
כ־7.5% מהאוכלוסייה בישראל (יותר מ־673,741 אנשים) השתמשו בשנת 2022 בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה. אלו הם נתוני קופות החולים בישראל של לפני שנתיים. האם מאז המצב עלה או ירד, טרם גילו לנו.
הסבר הכי פשטני שיש? הסרוטונין, הורמון הגורם לרגיעה ומצב רוח טוב, מתהלך לו בין הסינפסות במוח שלנו. במצבי דחק ולחץ הוא נספג בסינפסות במהירות רבה, וחסר שלו גורם לתחושות של דכדוך וחרדה. נוגדי דיכאון מסוג SSRI גורמים למוח להאט את הספיגה של הסרוטונין, הוא מתהלך בחופשיות בין הסינפסות ו – הופ. מצב הרוח עולה.
טוב, זה לא כל כך פשוט, כי יש אנשים שכדורים גורמים להם לתופעות לוואי שונות, ויש אנשים שלוקח להם זמן להסתגל. אבל – נתונים מעניינים: יש אנשים שהחסר שלהם בסרוטונין הוא כימי. כמו אנשים שסובלים מאשימוטו, למשל. מחלה שבמסגרתה בלוטת התריס לא מייצרת מספיק מהורמון ה־TSH והם זקוקים לסיוע הורמונלי. אצל אנשים כאלו השיפור יחל כבר מנטילת הכדור הראשון, ללא תקופת הסתגלות, אבל הם ככל הנראה יצטרכו להשתמש בו כל חייהם. עבור אחרים, אלו שסבלו מתקופות של מצב מתוח (תשאלו את הדרומיים), החסר יכול להיות רק לתקופה קצובה בשל הסטרס, ולאחריה הם יוכלו להפסיק את נטילת התרופה.
ואחרים – לא יסכימו בשום אופן ליטול כדור. גם אם הדיכאון יגרום להם להתקפי זעם. גם אם החרדה לא תאפשר להם ללמוד ולעבור מבחנים. הם יסכימו להיות נורמוטים (זוכרים?) ולדחוף את כל רגשותיהם עמוק מתחת לפני האדמה כאילו אינם. ולא, לא ליטול כדורים.
"נטילת תרופות בפני עצמה אינה מעידה על חומרת המחלה", מסבירה ד"ר אביבה וייס, "אנשים רבים נוטלים טיפול אנטי-דיכאוני כגון ציפרלקס, ולעיתים יש אף רישום יתר. ראיתי אנשים ברמת תפקוד הרבה יותר גבוהה מהממוצע, כגון מנכ"לים של חברות, רופאים ומנהלים שנוטלים טיפול אנטי-דיכאוני. יש אנשים שנוטלים תרופות אנטי-פסיכוטיות, ותחת הטיפול הם מתפקדים ברמה גבוהה. אם כן, בבדיקה של התאמת שידוך, עצם האבחנה ועצם נטילת התרופות אינן מעידות על התאמה או אי־התאמה, ואינן מורידות מ"ערך" המשודך". נשמע חדשני, כן. היא מסבירה: "בהפרעות נפשיות הסביבה מהווה מרכיב לא פחות חשוב מהגנטיקה, מבחינת כיצד והאם ההפרעה באה לידי ביטוי, וכן מבחינת רמת חומרתה. אדם שגדל בסביבה אלימה ומתוחה נמצא בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעה נפשית מאדם שגדל בסביבה מכילה ורגועה יותר. אדם חסר אמפתיה, אלים ונצלן, הגם שאין לו "כותרת" של הפרעה נפשית, עלול לגרום לנזק למשפחה ולסביבה הרבה יותר אף מאדם שסובל מהפרעה נפשית, אפילו "קשה". גם בגידול ילדים, התכונות האנושיות של ההורים ומערכת היחסים ביניהם חשובות הרבה יותר בעיצוב האישיות של הילדים מאשר קיומה או אי־קיומה של הפרעה נפשית".
הסתרה
לפני הסיפור – הדברים הנוקבים של ד"ר וייס: "בהמשך לנאמר לעיל, לדעתי יש לספר למשודך על קיומה של "הפרעה נפשית", בין אם היא קלה ובין אם היא קשה, לפני האירוסין. לא תמיד צריך להודיע מראש לפני ההיכרות הראשונית, כדי שלא לגרום בטעות לסינון יתר, אך יש לספר לפני האירוסין. אדם שנוטל טיפול תרופתי "קל" כגון ציפרקלס יכול להיות אדם בתפקוד גבוה מאוד, והטיפול התרופתי עוזר לו לתפקד יותר מאשר בלי תרופה. יש ערך רב לכֵּנוּת ולאמירת אמת בעת ההיכרות, מה שיכול גם להשפיע על מערכת היחסים בהמשך. כאמור, לסביבה שבה הילד גדל יש חשיבות בעיצוב האישיות שלו, כשלמערכת היחסים בין ההורים ישנה השפעה משמעותית על הילד. אם אין כנות בין בני הזוג, זה עלול לגרום למתחים, לכעס, לאיבה. שלום בית מעל לכל".
תארו לכן את אותה נשואה טרייה שגילתה שהחתן הצעיר שלה הסתיר ממנה התמודדות שלו. איך תהיה אחווה, ושלום ורעות בבית?
כשאפרים, שם בדוי לאיש אמיתי, היה בשנות העשרה שלו, הוא נתקף ב־OCD חמור. הפרעת טורדנות כפייתית. כן. כמו בסיפורים, הוא נטל את ידיו עד זוב דם, לא הצליח להתרכז בלימוד מרוב חשש שמא נגעו ידיו בשורשי שערותיו כשסידר את הכיפה. אז הוא אסר על עצמו לסדר את הכיפה, אבל כל הזמן הרגיש שהיא זזה לו מהמקום. חייו הפכו לסיוט. אחרי חודש המשגיח שם לב. אפרים היה בבעתה מעצמו ומסביבתו, והתפקוד שלו היה אפסי. הדרך לפסיכיאטר פרטי הייתה קצרה, והטיפול התרופתי היטיב איתו מאוד. מה יהיה בשידוכים? לא הייתה בכלל שאלה, כי ככה הוא ודאי לא יוכל לצאת מהישיבה לשום מטרה שהיא.
אבל אחרי שלוש שנים של שקט, כשהחברים שלו החלו "לשמוע", ההורים שלו הציעו לו שיפסיק את נטילת התרופה, כדי שלא ייאלץ לספר בפגישות שהוא "לוקח כדורים". נשמע חלומי. התרופות עדיין השפיעו ואפרים לא נזקק לכוחות אדירים כדי לתפקד היטב. החתונה שהתקיימה שלושה חודשים אחר כך לא סיפרה שום דבר על מה שהתחיל לבעבע בו שוב, כמו גזוז. ביום השני לשבע ברכות הוא כבר לא ידע את נפשו מייסורים. הפחד לגלות לכלתו הצעירה – שמא היא תברח; האימה שהוא משתגע; הרצון העז לשמח את הוריו בכך שהוא "הצליח להתגבר"; האשמה העצמית, הבושה, כל אלו גרמו לו לספר שהוא לא מרגיש טוב ולא יכול להגיע לשבע ברכות. מוזר. כן. אבל כשזה המשיך בימים הקרובים – לא היה מנוס מלגלות.
לא. לא היה שם סיפור נוראי של גירושין. הכלה והוריה היו חכמים דיים כדי לשאול, לבדוק ולהיזכר בשמועות הטובות שקיבלו עליו. הם הבינו שהוא מתפקד מצוין בעזרת התרופות ו – המשיכו הלאה. הבית בנוי לתפארת, ויש להם כבר זאטוטים מתוקים, אבל האישה הצעירה עדיין נושאת בתוך תוכה צרימה קלה, והאיש? נושא אשמה. וזה כבד.
"לצערי ראיתי מקרים קשים של הסתרה של הפרעות נפשיות לפני החתונה", כך ד"ר וייס, "כשאנשים גילו שבני זוגם נוטלים תרופות פסיכיאטריות לאחר הנישואין, לפעמים אפילו לאחר שנים רבות של נישואין. ראיתי מקרים טרגיים של גירושין בעקבות הגילוי. פתיחות וכנות לפני הנישואין יכולים למנוע מצבים כאלו. אנשים חוששים שמא אם יספרו על ההפרעה הנפשית או על התרופות –ההשלכות הן פגיעה בסיכוי להתחתן. לדעתי הנישואין לא בהכרח היו מתבטלים אם הייתה כנות ופתיחות בעניין הטיפול עוד לפני החתונה. לעצם הגילוי אחרי החתונה, שהייתה הסתרה, יש השלכות על התפיסה של אדם כלפי בן או בת הזוג, כשאדם עלול לחשוב שמא האדם שעימו התחתן אינו אותו אדם כפי שחשב. הגילוי הפתאומי עלול להוביל לחשדנות, לכעס, לתחושה של בגידה, וסערת הרגשות סביב השקר עלולה לגרום לניפוח של התפיסה של ההפרעה הנפשית הרבה מעבר לחומרתה האמיתית".
כי שושי, שהיא בחורה מוצלחת לכל דעה "בהחלט בחמישייה הפותחת של המחזור" לדברי כל המורות שלה, כריזמטית, פעילה וצחקנית, סיפרה לבחור באחת מהפגישות הראשונות שהייתה לה תקופה של דכדוך, והיות שדודה שלה היא פסיכיאטרית ומבינה בנושא, היא נתנה לה טיפול קל מאוד שעוזר לה מאוד, וגם – לא יקרה כלום אם היא תפסיק לקחת אותו, רק ש… חבל, הוא מוסיף לה חן רב. הבחור ידע שהוריו יתקשו להכיל, ולכן נועץ ברבותיו שנועצו באנשי מקצוע, וכיוון שהתיק הרפואי של שושי היה גלוי וידוע, הבית הוקם, בששון. "ידעתי שלא אתחתן עם מי שלא יכול להכיל מורכבות" ככה שושי, "לא אוכל להינשא עם בוּר, כרוך בסטיגמות, ואני כל כך מאושרת שהוא האיש שלי".
כן. סיפור אמיתי.
כשיחזקאל רוזנטלר נדרש לסוגיית ההסתרה, גם הוא מכיר בכאב: "היות שהסטיגמה קיימת ומנפחת את ממדי הבעיה לגדולים יותר, אנשים שואלים: אולי נכון לא לשתף בכלל? והשאלה הזו היא שאלה חורצת גורלות. יש באמת מקרים חריגים וקלים מאוד, נניח אם הייתה לבחורה תקופה של חרדת בחינות קלה שטופלה וחלפה לבלי שוב, אז בהחלט שווה לשאול רב מומחה בנושא האם בכלל יש צורך לשתף.
"אבל כשמדובר בהפרעה נפשית, למשל אירוע פסיכוטי, גם אם הוא היה חד־פעמי ומינימלי, או תקופה משמעותית יותר של דיכאון קליני שפגע בתפקוד – הרי שזה עוול נורא לא לספר, עוול שעלול לחרוץ גורלות של שני הצדדים המשודכים.
"הכרתי למשל בחור שאחרי תקופת לימוד סוערת וכמה לילות ללא שינה התחיל לדבר בצורה לא הגיונית, מוזרה. הוא פונה למיון פסיכיאטרי, שם נח וקיבל רק משהו להרגעה. לא היה צריך טיפול משמעותי מעבר. ההורים התעלמו מהאירוע ולא סיפרו שום דבר. אחרי החתונה – שהיוותה טריגר בשל המתח הרב שבו הוא היה שרוי באותה תקופה, הייתה לו התפרצות פסיכוטית משמעותית שהובילה בהמשך לאבחנה של סכיזופרניה ולגירושין. הגירושין היו בעיקר בגלל שהיה משבר אמון: למה לא סיפרתם, אם היו סימנים מקדימים? למה לא יידעתם אותנו שנצטרך להתמודד, ולמה לא אפשרתם לנו את הבחירה? התחושה של אשתו והוריה הייתה שמדובר במקח טעות: זהו עוול ואין סיבה שלאדם לא תהיה הזכות להחליט האם להתחתן עם אדם שמתמודד עם קושי בחייו, או לא.
האמת שעוד לפני כל זה, רק שיתוף אמיתי מתחילת הדרך מאפשר בניית זוגיות נכונה ועמוקה על אדנים יציבים של אמון ושותפות.
חשוב להוסיף עוד נקודה קטנה: לפעמים אנשים נמנעים מלקחת תרופות נצרכות רק כדי שלא יצטרכו לספר אחר כך. אמר לי על כך רב שעוסק בנושא (מיוחס לגראי"ל שטיינמן זצ"ל) שהם לא מועילים כלום: "אם הם לא לקחו את התרופה הנדרשת הם צריכים לספר עוד יותר מאשר אם לקחו… אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות המוטלת עלינו ולטפל בצורה נכונה, שלא יהיו מצבים חלילה קשים יותר".
וזו – זו נקודה כל כך חשובה! השכן הזה, שאתם שומעים אותו מתפרץ בכעס על הילדים שלו כל יומיים? אולי אם הוא היה לוקח כדורים זה לא היה קורה. האישה עם העיניים הכבויות שמשרכת את הרגליים עם הזאטוטים המוזנחים – לא לוקחת כדורים, בכלל. לא חבל?
"מתי לספר?" שואל רוזנטלר ומשיב: "גם בכך יש צדדים שונים ומורכבויות. אבל ראשית, נאמר בפשטות את האמת: בדרך כלל, כשלא מניחים את המצב על השולחן מלכתחילה אלא רק אחרי 3 פגישות, גורמים צער גדול לשני הצדדים: הצד שלא סיפרו לו מצטער כי נוצר כבר חיבור, והוא נקלע למערבולת: לא לצער את הצד השני, אבל לא לפגוע בו עצמו. ישנם אפילו מקרים שבהם מחליטים לסגור למרות הגילוי, אבל אי־שם בפינה בלב נותרת טינה, והיא צפה עם שובה של התמודדות כלשהי לשדה הקרב של החיים.
"אבל גם לצד השני, המספר, נגרמת עוגמת נפש: ברוב הפעמים, אם מדובר בהתמודדות משמעותית, יורידו את ההצעה. זה כמובן יוצר מפח נפש גדול, שאם הוא חוזר על עצמו, הוא מותיר את המתמודד מותש ומוחלש הרבה יותר: עד שהם עברו את המשוכות של שלב הבירורים והרצונות, וההתרגשות והלחץ לפני הפגישה הראשונה והשנייה ועכשיו – דוחים אותם, שוב ושוב. זה צורב שבעתיים, וכאשר מדובר במתמודד נפש, זה לעיתים עלול אפילו להיות מסוכן.
אבל ישנו גם צד שני: היות שהסטיגמה והבורות הרבה סביב נושא בריאות הנפש, אם אנשים מספרים כל סיפור בגילוי לב עוד לפני הפגישות, יש לכך השלכות. ניתן דוגמא, הורים לבחור הגיעו להתייעץ איתי: הבחור היה בחור מצוין, נבון ורגיש, והייתה לו נטייה לדיכאון קל. לא כזה שהכניס אותו למיטה, אלא – גרם לו קצת לגרור רגליים בשיעור. הם החליטו להיעזר בתרופה ממשפחת ה-SSRI והבחור הגיב מצוין לטיפול. כעבור מספר חודשים הוא הפסיק את נטילת התרופה, אבל הדכדוך חזר. בהתייעצות עם רופא הוחלט שהוא ימשיך לקחת את הכדור, במינון נמוך מאוד.
"ההורים סיפרו בדיסקרטיות על הבעיה שלו, והסכימו לשמוע הצעות שידוכים שונות, אבל – לא הצליחו למצוא שידוך מתאים. הרתיעה הייתה עזה כל כך מזה ש"הוא לוקח כדורים" ואנשים לא הסכימו לשמוע מה עומד מאחורי הכדור. ההצעות שהגיעו היו עם התמודדויות משמעותיות הרבה יותר, והתאימו לסטיגמה המבוהלת ולא לאמת הפשוטה. לכן, ההורים החליטו לעבור לצורה אחרת: הם פנו לשדכנים רגילים והחליטו לספר רק בפגישה שלישית, אחרי שהבחורה כבר התרשמה – כמה הבחור יציב, בריא-נפש ומפותח אישיותית הרבה יותר מבחורים אחרים.
"אז למרות שיש מקרים שבלית ברירה משתפים אחרי כמה פגישות, אנחנו כחברה וגם משפחה ומתמודדים כפרט, צריכים לשאוף ולחתור למצב הרצוי והבריא ביותר: להניח את הדברים מלכתחילה על השולחן. כמו בחורה שיש לה צליאק או בחור שמתמודד עם סוכרת. לשקול את המידתיות הסבירה לפי ההתמודדות לגופה. ככל שמתאפשר להגיע לשידוך עם שיח אמיתי וכן משני הצדדים, זה יהיה יעיל ונכון פי אלף לשניהם.
"נכון שיש מקרים חריגים בגלל הסטיגמה, שנאלצים לספר רק אחרי מספר פגישות, אבל אני מאמין וגם רואה בשטח שהסטיגמה הזו בתהליך משמעותי של הצטמצמות. שינויים מתרחשים בחברה בכלל ובחברה החרדית בפרט ללא הרף. בעזרת השם יבוא יום שנשכיל להסתכל כולנו על הפרעות נפש בצורה הוגנת, כמו הצורה ההוגנת שרובנו מסתכלים בה על הפרעות גוף, ואז הדברים יתנהלו תמיד בצורה קלה ונכונה".
כן. אלו מילות הסוד: אם נסכים לשתף בכאבים שלנו אלו את אלו, הרי שכאבי חיינו יהפכו להיות מוקד של חיבור, קרבה ואמון. המינוסים האלו, יהפכו כמו בשמלת השבת של חנהל'ה, לכוכבים נוצצים.
הממד ההלכתי
הרה"ג אליהו בן סימון, ראש בית ההוראה "שלמות המשפחה":
"כשצורכים תרופות תמיד יש להודיע. הזמן הוא לא יאוחר מלפני סגירת השידוך, והנהוג הוא לא יאוחר מהפגישה השלישית.
הנחת היסוד היא שבחיים זוגיים בצל הסתרה משמעותית ישנו מחיר של קושי בחיבור רגשי שלם, אף אם הצד השני לא ידע לעולם על ההסתרה. זאת בשל האנרגיה ההפוכה של הסתרה, שהיא התכנסות פנימה, בניגוד לחיבור שהוא בתנועה הפוכה, לעבר הזולת.
יחד עם זאת יש להבחין בין הסתרה או אי־חשיפה של דברים לא מהותיים שאינם צורכים אנרגיה של הסתרה אלא נבלעים בתוך שטף החיים, ובדומה להרבה דברים שנשארים אצל כל אדם שמורים בסגנון של "מידע פרטי", לבין דברים מהותיים אשר האדם נצרך לעסוק בהסתרתם והינם בגדר "סוד".
יש להוסיף שבצד המותר והאסור בהסתרה ובחוסר יידוע בשידוכים, יש לעשות חושבים האם אכן הדבר כדאי ונכון, תוך לקיחה בחשבון את התרבות בה חיים בני הזוג ואת אופיים ואת סגנון משפחתם, במקרה שאכן ההסתרה תתגלה. לא כל דבר שמותר הינו כדאי ומשתלם.
זאת ועוד, לעיתים רבות אנו מוצאים ששיח כן ופתוח אודות המורכבות הנידונה להסתרה, מתברר ככדאי ומשחרר, וכהרבה פחות נוראי ממה שנטו לחשוב. ומאידך, כשמקבלים היתר ספציפי מרב להסתרה, ולאחר שהדבר נשקל בשום שכל, ראוי להזכיר את דבריו של מרן החזון איש, שכתב להגדיר את עקרונות המוסר הראויים על פי היהדות כדלהלן:
"חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר… מחובות המוסריות שישתדל אדם לטעת בלבבו את העיקר הגדול הזה: שבכל מקרה אשר הוא נפגש עם רעהו צריך לשקול בפלס ההלכה לדעת מיהו הרודף ומיהו הנרדף, והלא לימוד המוסר מנחיל אהבה וחמלה לנרדף, וחמת מרורות להרודף, ומה נוראה היא המכשלה ורבת הפוקה להיות מן המחליפים את הרודף לנרדף ואת הנרדף לרודף. ואשר לדעת אמיתתו אין מקום זולת בספרי הפוסקים אשר מסרום לנו מצוקי תבל, רבותינו ז"ל".
איור שער: יוני גודמן
