יום ראשון בבוקר, והמוח שלי סגור לרגל שיפוצים. הוא לא כועס, לא בוכה, לא דרמטי. פשוט כבוי.
אחרי שבת ארוכה, אולי גם חג – כזו שהייתה בה שיחה טובה אחת, אולי שניים–שלושה רגעים של נחת, זמן שהרגיש שייך לי – מגיע הרגע שבו צריך להכניס שוב את כל הדבר הזה שקוראים לו "אני" אל תוך בגדי העבודה. וזה, איך נאמר, לא תמיד עולה חלק.
פרנץ קפקא מתאר אדם שמתעורר בבוקר והופך לחרק. קפקא, כמו קפקא, לא מסביר למה זה קרה. זה פשוט קורה. והרי לא תמיד צריך נסיבות דרמטיות. לפעמים די בכך שהשעון המעורר מצלצל, ואנחנו צריכים לחזור להיות תפקודיים – כדי להרגיש קצת כמו גרגור סמסא בעצמנו.
קרל מרקס טען שהקפיטליזם גוזל מאיתנו את העבודה כיצירה. הוא לא רק לוקח את הזמן שלנו – הוא גוזל גם את תחושת הבעלות על החיים שלנו. אנחנו עובדים לא כדי לבטא את עצמנו, אלא כדי לשרוד. ובדרך, אנחנו מאבדים משהו עמוק בזהות. מרקס קרא לזה ניכור – לא במובן הפסיכולוגי של ריחוק רגשי, אלא כתחושת זרות מעצמנו: אני עושה, אבל זה לא אני. אני זזה, אבל מישהי אחרת גרה בתוכי.
ויום ראשון, בתרבות שלנו, הוא הטקס הקטן שבו כל זה קורה מחדש.
המוח חסר את היכולת להסתגל מיד. הוא מתנגד. לא בצעקה. בהתעטפות. בחשכה. הוא מחליט לקחת יום חופש נוסף בזמן שאני כבר מפעילה את המחשב.
*
מה קורה במוח כשאנחנו חוזרים משבת לעבודה?
1. המערכת הסימפתטית מתעוררת
במהלך השבת (או חופשה), אנחנו פועלים בעיקר מתוך המערכת הפרא-סימפתטית – זו שאחראית על רוגע, עיכול, חידוש, שינה. ביום ראשון בבוקר, נדרש מאיתנו לעבור למצב של מערכת סימפתטית – "הילחם או ברח": דריכות, ריכוז, הפעלה של זיכרון עבודה, תגובה לגירויים.
המעבר הזה לא קורה ברגע. כמו להעיר ילד ישן ולבקש ממנו לפתור מבחן מתמטיקה תוך שתי דקות.
2. הקורטקס הפרה-פרונטלי עדיין באופק
הקורטקס הקדם-מצחי, שאחראי על קבלת החלטות, תכנון, שליטה עצמית – פשוט עוד לא "התניע".
זה לא עצלנות. זו ביולוגיה.
השבת "מדכאת" באופן טבעי את העומס על הקורטקס הזה – הוא נח.
ביום ראשון, אנחנו מבקשים ממנו לעבור מ-0 ל-100 – והוא מתבלבל.
3. ההורמונים עוד לא סגורים על עצמם
קורטיזול (הורמון העוררות והלחץ) – עוד לא התחיל לזרום כמו שצריך.
דופמין (מוטיבציה) – קיבל פוש ביום שישי כשהתכוננו לשקט. עכשיו הוא צריך לעבור הפעלה מחדש.
סרוטונין (תחושת רווחה) – יורד כשהמציאות לא תואמת את מה שהמוח קיווה (למשל: עוד קצת זמן לעצמי).
*
דווקא במסורת היהודית, "המנוחה" אינה מצב של פסיביות, אלא מצב של נוכחות. שבת, נאמר, היא מעין עולם הבא – זמן שבו אנחנו שבים לעצמנו. לא יוצרים, לא משווקים, לא מצדיקים את קיומנו בפני אחרים. רק קיימים.
וכשהשבת נגמרת – או החג, או אפילו חופשת קיץ קצרה – התודעה לא רוצה לחזור לעולם שבו השווי שלי נמדד בכמה הספקתי, שלחתי, פרסמתי. היא מתעכבת.
זה לא טור נגד עבודה. אני אוהבת עבודה.
אבל אני תוהה מה היה קורה אם היינו מקדשים קצת יותר את המעבר, אולי אם היינו שמים לב לרגעים של סירוב פנימי, של קושי מנטלי, של מוח עייף ומובך – לא היינו מתנכרים לעצמנו כל כך מהר.
אולי אז, העבודה לא הייתה נראית כמו סוף העולם (ואגלה לכם סוד, יש מצב שהיינו מספיקים יותר).
