מה שלמדנו בשדה התעופה של מונטנגרו 

הזוג עם הילדה בעלת הצרכים המיוחדים נעמד בקצה התור. למודי עלבונות הם אפילו לא העזו לבקש שיכבדו את הפטור שלהם

אולי יעניין אותך גם

שדה התעופה טיבאת (Tivat) אשר במדינת מונטנגרו. עשרות אנשים ישראלים עומדים שם בשלושה טורים לצ'ק אין. השדה כל כך קטן שאנשי הביטחון מסיימים את התשאול ועוברים לחדר הבא, שם הם עורכים את השיקוף, וכשהוא מסתיים הם עוברים לשער העלייה למטוס לתור נוסף. ככה קטן. אבל מה, אין כמו אחוות ישראלים השבים מחופשה באחד המקומות היפים בעולם. הורים וילדים, זוגות וגם בחור ישיבה חבדניק אחד.

מאחוריי בתור התמקמה קבוצת אנשים ונשים שנראים בסביבות גיל הגבורות. הם הגיעו לטיול מאורגן, עם מדריך חביב, והשתובבו כמו צעירים. בלטה במיוחד אחת הנשים שלא הפסיקה להתלונן. "למה פתחו רק שני אשנבים?", "כמה זמן עוד נחכה כאן?", ועוד הגיגים. לפתע נפתח המחסום ואחד מאנשי הביטחון מכניס זוג הורים עם ילדה כבת 11. יש לנו פטור מתור, הם לוחשים, הילדה שלנו נכה. האישה המבוגרת שמאחוריי לא קלטה כנראה את המתרחש ומבחינתה ילדה שהולכת על שתי רגליים יכולה להמתין בתור. היא הזדעקה בקול גדול: "חוצפה ישראלית! כל אחד נכנס ועוקף פה את כולם". הזוג החוויר אך נתן לאיש הביטחון ללוות אותם לראש אחד התורים. אך אז הגיע התור הבא, ארוך מנשוא. בטור אחד עמדו עשרות רבות של אנשים, ממתינים בעצבים מרוטים, והזוג עם הילדה בעלת הצרכים המיוחדים נעמד בקצה התור. למודי עלבונות הם אפילו לא העזו לבקש שיכבדו את הפטור שלהם מהמתנה בתור. ואז, לפני שהספקתי לחשוב מה ומי ומו, נעלמה רעייתי נעמי מטווח הראייה שלי.

הסתבר שהיא החליטה לעבור אדם אדם, בשקט בשקט, ולבקש מהם לאפשר לזוג עם הילדה המיוחדת להיות ראשונים. מתברר שכשפונים באופן אישי, אנשים שמחים להיות נדיבים, וכך קיבלה אישור ועוד אישור, הסכמה אחרי הסכמה, נדיבות גררה נדיבות, עד שכשהגיעה אל ההורים הביישנים בקצה התור היא אמרה להם בואו, אתם הראשונים בתור.

האמא של הילדה אמרה: מה פתאום, לא נעים לנו, אנשים גם ככה כועסים עלינו. ורעייתי הרגיעה אותה ואמרה: הכל בסדר, שאלתי אחד אחד, כולם מפנים לכם את המקום ראשון בשמחה ובאהבה. בעודם פוסעים לראש התור אמרה נעמי לאם: "יש לנו במשפחה אחיינית אוטיסטית, אני מכירה את ההרגשה כשיש ילדה עם נכות שלא רואים, שבשבילה ובשביל ההורים זה סבל בל יתואר להמתין במקומות הומי אדם, אבל אנשים לא רואים את הנכות ופשוט שופטים אתכם כלא מנומסים או כהורים שלא מחנכים כמו שצריך", האמא הנהנה בהסכמה ואמרה לה: אנחנו פשוט שקופים. תודה לך.

המטוס המריא והטיסה עוברת על מי מנוחות. באמצע הדרך מגיע אביה של הילדה, מושיט לנו שקית עם מארז שוקולד מהסוג היקר מאוד שקונים מעגלת הדיילות, ואומר: "משהו קטן מאיתנו" וחוזר למקומו כלעומת שבא. רעייתי הייתה המומה: בשבילה זה היה מעשה מובן מאליו, מתבקש ואינו ראוי לציון מיוחד. היא החליטה להמתין להם ביציאה מהמטוס ולהבין מה הסיפור.

נחיתה, המתנה, יציאה לשרוול וכניסה לנמל התעופה של ארץ הקודש. ארבנו שם בפינה שלפני ביקורת הדרכונים, וכשהם הופיעו, בלי מילים חיבקה האם את נעמי והתחילה לבכות. מה העניין? אמרה לה נעמי. ברור שככה צריך לנהוג. אבל האישה התעקשה ואמרה לה משפט שהולך איתנו עד עכשיו: "כולם אנשים טובים ונחמדים אבל הם פשוט לא ראו אותנו. היינו שם לבד ואת היית בשבילנו מלאך משמיים". מלאך משמיים, לא פחות מכך. 

המעשה הזה שאירע ממש בסוף חופשת הקיץ האחרון, הבהיר לי נקודה חשובה מאוד להמשך החיים: לא מובן מאליו לפקוח עיניים, להרגיש את האדם שנמצא במצוקה. לא מובן מאליו לגשת ולעשות מעשה. בואו נהיה כולנו מלאכים זה לזה, מלאכים שפוקחים עיניים ומחפשים בכל מרחב את האנשים השקופים המשוועים ללא קול לכך שפשוט יראו אותם.

איור: shutterstock

אולי יעניין אותך גם

הרב יהושוע פפר

רגע של עיון

זמן הלאומיות החרדית 

הציבור החרדי מתקשה להזדהות עם אמרות, גם של רבנים, המתגעגעות לחיים תחת שלטון זר. ייתכן שהמצב בשטח פותח פתח למנהיגות מסוג אחר

מאמר אורח

מאמר אורח

המשולש הבלתי אפשרי: החברה החרדית עומדת מול שאלות ללא מענה

האם נמשיך להחזיק רק בנורמות חיצוניות, או שנחזור לשורשים של ״וחי בהם״ במובן הרחב שמאפשר לדור הבא לשגשג כיהודים חרדים גאים בעולם המודרני? התשובה לשאלה זו תקבע לא רק את עתיד החינוך החרדי, אלא את עתיד היהדות החרדית כולה

אהוד בן יהודה

זרם התודעה

אל תגעו בנסיכיי

אנחנו חייבים אותם. היינו צריכים ליישב אותם בארמונות, להגיש להם יהלומים על כריות קטיפה, ובלבד שלא יטריד אותם דבר מלבד עסקם בתורה

שולי אביטבול

רוחות העונה

על חינוך, חרדה ומפגש

הבטתי בעיניים החרדות שלה, המבקשות עבור הילד שלה את העולם שבעיניה הוא הנכון ערכית ומוסרית, ולרגע אחד, הבנתי אותה

יצחק נזרי

שלוש נקודות

עוד לא מאוחר לנו להיות

מחשבות על מספרים ללא סְפָר ועל ברקים, רעמי פירוד וצלילים רכים יותר

עינת ישפה

פסיכולוגיה

להתנתק בלי לנסוע: כוחה של השגרה, חשיבותו של השינוי

אולי זה בגדר 'צרות של עשירים', אבל כולנו מרגישים לעיתים את הצורך לשבור שגרה. למה זה כל כך חשוב - ואיך עושים את זה בלי לצאת מאיזון?