אחת מחוויות הילדות שמשום מה זכורה לי ביותר, היא 'צעדת עמנואל'.
השנה היתה 2010, וכילד לא הבנתי בדיוק מה קורה, אבל ראיתי את המחאה עוברת ליד החיידר שלי בשמואל הנביא. ראיתי אנשים שצועדים עם אזיקים על הידיים, הרבה שירים של 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים', והרב'ה דאג להסביר לנו שהמדינה החילונית רוצה להתערב בחינוך ולשלוח את כולם לשמד, אבל אנחנו עוד ננצח.
אני לא בטוח למה התמונות האלו תקועות לי בראש, אבל הן די מייצגות את החוויה שיש לי מהגיל הזה.
בניגוד לרוח שנשבה בבית, שלימדה אותי עד כמה העם והמדינה שלנו מיוחדים ויוצאי דופן, ושאי אפשר להפריד ביניהם, החינוך שאני קיבלתי בחיידר, ברוח המיינסטרים החרדי, תמיד הדגיש עד כמה אנחנו מנותקים מהמדינה, עד כמה אנחנו 'עם לבדד ישכון', ושגם בקרב היהודים עלינו להתבדל. אנחנו לא חלק מ'הם'.
אולי במפתיע, אני רוצה להתחיל עם הטיעון שבעיני יש דווקא הרבה היגיון מאחורי העמדה המתבדלת הזו. אם נסתכל על החברה החרדית בשבעים ומשהו השנים האחרונות, אני חושב שאפשר לומר שמדובר בהצלחה ענקית. בקום המדינה היינו ציבור קטן עם ארבע מאות בחורי ישיבה, שאפילו בן גוריון לא האמין שהם ישרדו יותר משנים בודדות. גדולי הדור דאז הנהיגו מדיניות מתבדלת, ששמרה על עצמאותו של הציבור, בין אם זה בחינוך, מגורים, סטטוס קוו, ובשלב מסוים…
