בשולי המערכה הגדולה מול האויב האכזר, מתרחשת תמורה משמעותית ביחס הציבור החרדי למדינה. מלבד עשרות האלפים שמתנדבים בשלל מיזמים ומסייעים באוכל, בטרמפים, בהכנת ציציות ובכל מה שנדרש; הכותרות מספרות על אלפי חרדים שניגשים באופן מעשי ללשכת הגיוס על מנת להצטרף למאמץ המלחמתי בכל דרך שתדרש. המתגייסים מבקשים להביע: אנחנו חלק! איננו זרים לאירועים שעוברים על המדינה כולה!
סביר להניח שפרשת הגיוס לא תרד מהכותרות גם לאחר המלחמה. הן מצד דרישת החברה הכללית לשוויון בנטל והן מבחינת הבירור האידאולוגי בקרב המחנה פנימה. נקל להבין שיהיה קשה לשמור על סטטוס קוו בסוגיה זו כאשר הציבור הכללי קובר את בניו. אך גם בתוכנו פנימה עולה הבנה שאיננו יכולים עוד להפטיר כאשתקד, אלא נדרשים אנו בעצמנו לחשוב על פתרונות למצב הבלתי אפשרי של אי השוויון בנטל.
לפני שנתחיל לעסוק בסוגיית החיבור בין החרדים למדינה עלינו להקיף לרגע בסוגריים את תקופת המלחמה. הקרב הנוכחי כלול בהגדרת הרמב"ם למלחמת מצווה – 'עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם', ועל כן מוטל על כל אדם להשתתף בה ללא יוצא מן הכלל, חתן מחדרו וכלה מחופתה. חובה זו לא פוסחת על תלמידי חכמים, ואם אינם יודעים לשאת נשק, חובה עליהם להתנדב למאמץ המלחמתי בלוגיסטיקה ובהחזקת העורף, לפי צרכי המערכת. הפטור לתלמידי חכמים שנזכר במקורות תחום למיסי ביצור החומה, ובשום מקום לא מצאנוהו לגבי המלחמה גופה. אכן, רבנן לא בעי נטירותא, ולכן לא עליהם מוטל לשלם על החומה, אבל מצוות המלחמה איננה מס ואיננה מוגבלת לאלו הנהנים מן השמירה, אלא היא מצווה המוטלת על כל ישראל כאחד. למותר גם לציין כי המימרא 'תורה מגנא ומצלא' אמורה בגמרא (סוטה כא.) לגבי הצלה מיצר הרע, וכמו שמוכח משאלתה: מדוע התורה לא שמרה על דואג ואחיתופל, והם כידוע לא מתו במלחמה אלא נפלו ברשתו של היצר הרע. ומפני כך לא הקשתה הגמרא מעשרה הרוגי מלכות שהיו גדולים בתורה, משום שהתורה איננה רפואת הגוף אלא רפואת נפשות, והצלת הגוף בזמן מלחמה צריכה להיעשות באופני ההשתדלות הטבעיים.
הדיון, אם כן, מוגבל מראשיתו לתקופת שלום והשקט בלבד. כמובן שגם אז ההימנעות מגיוס אינה חפה מקשיים. לאחר שהסרנו מהשולחן את הסיסמאות לפיהן לימוד התורה מהווה הגנה במובן הפשטני שפוטר מהשתדלות מעשית, אנו נותרים עם ההסבר האמיתי: החשש מפני חילון. האסטרטגיה החרדית להמשיך בשמירת התורה והמצוות היא להתבדל לחלוטין מן החילוניות ואיננו מכירים דרך כיצד להצטרף לצבא מבלי לפגוע בהתבדלות זו.
אלא שההתבדלות מהחילוניות מביאה את המחשבה החרדית להכרה כוללת, לפיה איננו חלק מהמדינה בכלל. התודעה היא כביכול אנחנו עדיין בגלות, וענייניה של המדינה אינם ענייננו. וזו כבר בעיה רצינית. תודעת הגלות איננה כנה וקשה להלום אותה במבחן המציאות. לו היינו באמת ובתמים כיהודי הגולה הנאנקים תחת עול הפריץ וכל מאמצינו היו רק להשיג אוטונומיה כדי שלא 'יחלנו' אותנו, היה מתבקש שתתפתח הגירה מאסיבית למדינות חו"ל שבהן אין ניסיון 'לחלן' את הציבור החרדי.
הכפילות הבעייתית ביחס למדינה – מחד שייכים ותובעים זכויות ומאידך מנוכרים ונפטרים מחובות – קיימת גם ביחס להשתתפות בשוק העבודה. גם בסוגיה זו יש להסיר מהשולחן את הסיסמאות הנבובות. הכול יודעים שמעולם לא חיו תלמידי חכמים בצורה כזו של הסתמכות על אחרים, והכול יודעים שאין לכך בסיס הלכתי, אם לא שזה אפילו אסור באיסור גמור. לא זו בלבד, אלא שהכול גם יודעים שהמערכת איננה מתפקדת כראוי. לאנשים מבחוץ ניתן לתאר את הציור המופלא של שבט לוי שפרק מעליו את עול חשבונות הרבים, אבל מי שחי בעולם הישיבות יודע היטב שלמרבה הצער המצב רחוק מכך. יש כמה עשרות אחוזים ששקועים בעולמה של תורה אך הרוב אינו מוצא את עצמו. חלק אינם לומדים בכלל וחלק שוהה מעט שעות בבית המדרש ואת היתר מבלה בחוסר מעש בין כותלי הפנימייה.
החשש האמיתי שמחמתו אנו נמנעים מלקחת חלק בשוק העבודה ובהכשרה הראויה אליו, הוא אתגר המפגש עם החילוניות. אולם גם בנוגע לסוגיה זו, בדיוק כמו בסוגיית הגיוס, איננו יכולים להחזיק בשני קצות החבל. מי שבוחר ליטול חלק קטן ביצירת התל"ג, אינו יכול באותו הזמן לתבוע בפה מלא את התקציבים שצמחו מהתל"ג. מי שאיננו חלק מהמדינה מצד החובות המוטלות על אזרחיה, מצופה ממנו שיוותר גם על הזכויות המוקנות להם. איננו יכולים ביד אחת לדרוש את תקצוב מוסדות החינוך וביד השנייה להכחיש את היותנו חלק. אי אפשר להשקיע מאמצים להשפיע על זהותה של המדינה, ביהדות ובחינוך, ובה בעת להתכחש להיותנו איבר מאיבריה.
אמנם אתגר המפגש עם החילוניות בשוק העבודה קל יותר לפתרון, מאשר סוגיית הגיוס לצבא. הסיכון לירידה ברוחניות ביציאה לשוק העבודה הוא במובן מסוים פרי החינוך לאי־יציאה לעבודה בעצמו. קהילות של יראים ושלמים ברחבי העולם מקיימות אורח חיים שיש בו חיי מעשה מלאים, מבלי לחשוש לירידה רוחנית. אך החינוך שלנו להישארות נצחית בין כתלי בית המדרש גורם להיעדר מוכנות לקראת המפגש עם החיים עצמם, ואז, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, כשחניך הישיבה פוגש את חיי המעשה הוא אכן נופל רוחנית. באותה מידה גם העובדה שיציאה לשוק העבודה כמוה כעזיבת הקהילה היא נבואה המגשימה את עצמה, במצב כזה היוצא לחיי המעשה נחתם בתווית של כישלון ונידון לחוסר־שייכות ובאופן לא מפתיע אכן יורד מבחינה רוחנית.
בהתאם לכך, הפתרונות ביחס להשתתפות בשוק העבודה אפשריים ומתמקדים במתן מקום ולגיטימציה לחרדים בחיי המעשה בתוך הקהילה החרדית ומוסדותיה. ליבת הפתרון היא החינוך שעזיבת חשבונות הרבים איננה נורמה בסיסית מחויבת, אלא בחירה אישית שאיננה מובנת מאליה. מי שבוחר בלימוד תורה ראוי לכבוד עצום, אך זהו איננו המסלול הרגיל. באופן טבעי, כאשר המסלול החינוכי המקובל ייקח בחשבון את עובדת היציאה לחיי המעשה, אין ספק שהחינוך יכלול הכשרה להתמודדות עם העולם שבחוץ ועם אתגריו. זה לא יהיה פשוט אבל זה בהחלט אפשרי, במיוחד שקהילות החרדים בחיי המעשה הולכות ומתפתחות והן בעצמן משמשות כמעטפת של זהות חרדית.
פתרונות ברוח זו הולכים ומתפתחים בשנים האחרונות בהצלחה גדולה, השאלה הגדולה היא האם פתרונות אלו, שאנו נוקטים לגבי ההשתתפות בשוק העבודה, עשויים להועיל גם לסוגיית הגיוס? על פניו התשובה שלילית. נושא הגיוס מורכב בהרבה ביחס ליציאה לחיי המעשה. אתגר המפגש עם החילוניות בהשתתפות בצבא גדול עשרת מונים, מכמה סיבות שנמנה את חלקן. הצבא הוא גוף סמכותי שדורש ציות; גיל הגיוס פוגש את הצעיר כשקומתו הדתית טרם התעצבה והתייצבה; בניגוד לעבודה שבה העובד חוזר למשפחתו לקהילתו מדי ערב, בשירות צבאי משמעותי נדרשת לעתים קרובות שהייה ממושכת הרחק מהעוגנים הקהילתיים המוכרים; ועוד.
אין ספק שהכנה חינוכית מאסיבית עשויה לתמוך מבחינה דתית במי שהולך לשרת בצבא, אבל גם איתה איננו יכולים לערוב לחינוך ילדינו באופן מספק. פתרון סוגיית הגיוס חייב לכלול צעדים מרחיקי לכת גם מצד הצבא, שיוותר על אופיו כגוף מחנך שמקדם ערכים ליברליים (וכולא, למשל, חיילים שמסרבים לשמוע שירת נשים), לצד פתרונות ייחודיים לציבור החרדי, כמו גדודים נפרדים ושירות ללא חיכוך עם נשים.
הדרך לשותפות בגיוס עוד לא נסללה באופן ראוי, אך יחד עם זאת, עלינו להבין שזו לא בעיה של הצבא בלבד אלא גם בעיה שלנו. אנחנו אזרחי המדינה ובחרנו להיות חלק ממנה. כל עוד אין לנו תוכנית מעשית לוותר על האזרחות או להגר מכאן, פתרון אתגר הנשיאה בנטל מוטל גם עלינו.
לסיכום, תקופת המלחמה הציפה את סוגיית שייכותה של החברה החרדית למדינה. מי שביומיום הודף טענות שמופנות כלפינו בעזרת כל מיני תשובות מתפלמסות, יתקשה למצוא מענה לשון בזמן שאנשים משלמים את המחיר היקר להם מכל. הולך ומתבהר שאיננו יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם אנו לוקחים חלק בזכויות, אנחנו נדרשים לקחת חלק גם בחובות. לגבי שוק העבודה כבר נמצאו פתרונות, אבל גם בנוגע לסוגיית הגיוס, המורכבת יותר, ושבה אנו מצפים גם לפשרות מרחיקות לכת מצד הציבור הכללי, עלינו להבין שזו איננה בעיה שלהם אלא שלנו, כמי שמהווים בשר מבשרה של מדינת היהודים.
