נשמה שנתת בי.

רציתי לדבר מילים. על עטלפים עיוורים. מדיטציות בכי בחושך ברחובות זנוחים.
רציתי לדבר דמעות. מלוחות. שוטפות. מטשטשות.
רציתי לטעום. טעם מלוח של כאב. אולי הארות.
רציתי לחוות. רגש עמוק שנדחק שם שנים במחסן הרגשות.
העלה אבק, שכבות על גבי שכבות.
שרטטתי עליו באצבע, קו ארוך מצמרר, חושפת משהו רוטט ומרעיד
כזה, שרק רוצה שנדבר.

רציתי.

לא דיברתי. לא אמרתי.
נתתי לאותן טיפות שקופות-מלוחות
לנטוף
אחת ועוד אחת,
להרטיב פשתן שחור
שלמד לספוג
הכול.

רציתי לכתוב מילים. על מה שחשוב באמת-
על דברים. מושגים. גושים שחורים חסרי צורה
בוהים בנו במבט חלול ממעמקי הנשמה.
רציתי לכתוב על אותן רגשות,
דחוקות. ערמות ערמות. בפינה אפלה.
רציתי לומר: בואו לרגע ניכנס פנימה
נאיר בפנס קטן
את כל אותן רוחות.
לבנות ריקות, שקופות.
לא באמת-
רוחות.

כי יש בנו נטייה כזו לחשוב-
שאם אפל וחשוך וקר וטחוב וקודר
שאם אין שם אור שיאיר ונראה
אז המשהו הזה, לא קיים, נעלם נסתר,
לא נוכח לא נמצא.
נקבר,
אי שם בתוך החושך האינסופי
לאן שכל הדברים הנעלמים
הולכים בעולם.
לחור שאף אחד לא יודע
היכן הוא קיים.

מי אוהב לדלות ממצולות
משהו כזה, שחור אטום לא נאה,
מי אוהב להיות במקום
מגרד, מצמרר, כזה שגורם לנו
לנוע, להתפתל, להסמיק, להחוויר,
להתבייש-
כי מי אוהב
להרגיש רגשות של כאב, עצב, בושה, השפלה
אוי אלו שמות שעושים לנו
פשוט רע.

וחשבתי יום אחד, לפני השינה,
כשהפיילוט השחור 0.4 זרם על נייר שורות, כרוך במחברת עבה.
מה הייתי עושה, לו-
מחר לא הייתי קמה.

מפחיד. מזעזע. תמחקי את השורה.

וכתבתי ברוגע ובשלווה, אמת פנימית
בלי מסכות של חיים ורשתות, ועבודה וחברה
ואנשים ודעות. כי כשאתם יודעים שמחר לא בטוח בכלל
אתם לא באמת שמים על העולם.

האמת עולה, באור יקרות, מציפה את כולכם.
כל ישותכם. היא עוטפת מקרינה, מתפשטת, מתפזרת.
לרגע אחד- באמת
לא אכפת לה.

מה יגידו. אם יגידו. מה יחשבו. אם יחשבו.
כי למי אכפת אם היום זה היום האחרון.
למי אכפת.
הו כן אכפת. אבל לא מדעות כאלה של אגו מלטף ואהבה מתחשבנת.

אכפת להיות אנושי יותר: לזולת
לעולם
לאהוב באמת. לרחם. לתת.
לפזר אור שקיים, בלי תירוצים, בלי משחקים.
לא לחשוב אלף פעם-
זה בסדר? לומר?
לכתוב הודעות ולמחוק. ושוב לכתוב ולמחוק.
לא להתקשר. לא לדבר.
לרגע אחד ויותר-
לא באמת אכפת.

כי לו אלו היו עשרים וארבע השעות האחרונות
לא היה מפריע לנו לבכות-
לחבק
לאהוב- באמת.
לומר שהתגעגענו. להרים טלפון.
לבקש סליחה.
לפרגן.
לומר את האמת. באהבה-רבה.

ואני רק שואלת למה?
למה אנחנו צריכים אולטימטום קשוח
של עשרים וארבע
שעות
של דקות שנספרות אחורה.
למה אנחנו לא יכולים-
פשוט להיות האמת שלנו בפנים.
לקלף, את כל אותן קליפות חיצוניות.
חומות. הגנות. שריונים.
להגיע לליבה.
אותה נקודת אור- זוהרת אמיתית.
נשמה טהורה.
ופשוט לתת לה- להיות
האמת שהיא-
האמת שלנו.

נשמה שנתת בי.