סוד המינימליזם

המינימליזם תקף בכל, הוא כמו מטריה מונוכרומטית שעוטפת את כל תחומי החיים. זה פחות אפליקציות בפלאפון, פחות מינויים במייל. פחות קבצים במחשב. הרעיון פשוט: להוריד את כל מה שלא חשוב ולא נצרך

אולי יעניין אותך גם

לא יודעת לשים את האצבע על הזמן המדויק בו השינוי התרחש. הוא שתל שורשים אי שם לפני כמה שנים וצבר תאוצה במהלך הזמן. זה לא היה שינוי דרסטי, משהו כזה שאנשים מבחוץ יכלו לומר: 'היא עשתה שינוי'. הוא התרחש לאט, מתחת לפני הקרקע, והוא עדיין בהתהוות. הייתי קוראת לו עכשיו גבעול קטן עם ניצני פריחה. אני חושבת שהכל התחיל כשנתקלתי בסרטון יוטיוב של בלוגרית קנדית, היא פתחה בפני את היופי בסגנון החיים המינימליסטי ואני פשוט נשאבתי פנימה. המרחבים השרו בי שלווה, הרגשתי שה'פחות' עושה לי סדר. שלפתע יש לי מקום לנשום ולחיות. ורציתי את זה מאוד. 

התחלתי לאט לאט, תחילה במינימליזם חיצוני ופשוט. בגדים נארזו בארגזים, כלים בקופסאות ופריטים החלו לעבור מהבית שלי לבתים אחרים. ככל שנכנסתי עמוק יותר לסגנון חיים של פחות, כך הרגשתי שמשהו בתוכי מתחיל להסתדר. אי-סדר פנימי שהיה שם סוף סוף מקבל מקום, מתחיל לראות את המרחב שסביבו. למדתי הרבה, הייתי צופה בסרטוני וידאו של אנשים שחיים בסגנון חיים מינימליסטי, קוראת בלוגים וטיפים. לומדת שחיים טובים ומלאי סיפוק הם דווקא כשאנחנו נהנים מהיש. ממה שסביבנו, מחיבור חזק לטבע, לחוויות רגשיות, וכמה שפחות הנאות חומריות שהריגוש שלהן וה"אושר" נעלמים שנייה אחרי הרכישה. 

התחלתי להתמקד בפריטים. במה שחשוב לי. חשבתי יותר לפני כל רכישה, גם של בגד או נעליים. 

העברתי הרבה פריטים לאחרים וצמצמתי את המלתחה שלי, זה משהו שאני עושה בכל עונה ובכל פעם. בגד חדש נוסף לארון רק אם יש מקום. וכדי לפנות מקום אני פשוט מעבירה בגדים "ישנים" הלאה. אין לנו הרבה זוגות נעליים, או גרביים. גם לבת שלי יש מלתחה מצומצמת מאוד. פחות התלבטויות וכאבי ראש של 'מה ללבוש?'. 

אם חשבתם לרגע שלחיות מינימליסטי זה אומר לחסוך בכסף, צר לי לאכזב, זו לא המטרה. אנשים שחיים בסגנון חיים מינימליסטי יכולים להוציא יותר כסף מאלו שחיים במקסימליסטיות. הם פשוט יקנו תכשיט אחד יקר על פני אוסף תכשיטי מתכת משיין. הם יעדיפו שמלת מעצבים על פני שמלות של שתיים במאה. לא שכולם ככה. אפשר לחיות גם מינימליסטי וגם חסכוני. אבל בואו לא נתבלבל. המטרה של מינימליזם זה פחות פריטים ועומס, לאו דווקא חיסכון בכסף, אם כי יש סיכוי שזה יחסוך לכם גם כסף. כי כאן אנחנו מתמקדים בפחות הנאות חומריות ויותר הנאות וחוויות רגשיות. יציאות משותפות לטבע, הליכה בשדות, קטיף תותים, יוגה, מדיטציה. קריאת ספר מול הים. אלו החוויות של מי שבוחר לחיות בסגנון חיים מינימליסטי. במקום לצאת לשופינג יוצאים לפיקניק בטבע. 

המינימליזם תקף בכל, הוא כמו מטריה מונוכרומטית שעוטפת את כל תחומי החיים. זה פחות אפליקציות בפלאפון, פחות מינויים במייל. פחות קבצים במחשב. הרעיון פשוט: להוריד את כל מה שלא חשוב ולא נצרך, וככל שאנחנו נכנסים עמוק יותר אנחנו מגלים כמה דברים לא חשובים תופסים לנו מקום חשוב בחיים.  

עבורי, לגלות את המינימליזם היה כמו קרן אור ממגדלור שניווטה את דרכי אל החוף. התחלתי להתמקד. הרגשתי שהמרחבים פותחים לי אוויר לנשימה. מקום לראות ולהרגיש. 

את הרעיונות אני מעבירה הלאה גם לבת שלי. אנחנו עושות מדי פעם "נקיון וסדר" בחדר, שמות בארגז את כל הפריטים, המשחקים והצבעים שהיא כבר לא רוצה ומעבירות אותם הלאה. 

כשיש לי תחושה ששוב הגענו להצפה ועומס, אני מפנה זמן למיון מחדש. עוד לא הגעתי לדרגת מתקדמים, יש לי עוד דרך והיא לא קצרה, אבל אני צועדת בנתיב שממקד אותי לחיים טובים ורגועים יותר. מידי פעם עושה לעצמי ריענון. קוראת שוב, לומדת מאחרים על השיטה וסגנון החיים המינימליסטי. לא תמיד קל להיפרד מפריטים, לוותר על דברים או להסתפק במועט. אך ככל שעושים את זה יותר הגוף והנפש מתחילים להתרגל.

עבורי, מינימליזם פתח צוהר לעולם שקט ועמוק יותר. מקום שבו אני מצליחה יותר להיות. יותר להקשיב. בעולם שלנו שמתאפיין בעומס יתר, מקסימליזם בשיאו, הנפש שלנו רוצה ומשתוקקת דווקא לפחות. לשקט. לטוהר. למרחבים. למקומות ריקים שיאפשרו לנו להרגיש ולחוות את עצמנו.

תמונת שער: שושי סירקיס

אולי יעניין אותך גם

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית? 

חנה שפיגל

לב הדברים

שגרה יפה כלבנה

אז אולי בכל זאת יש משהו נכון בטבעיות שבה הדברים קורים, ברגילות שלהם, בשגרה האפרורית הקורית כביכול מאליה? אולי באמת יש באותה סערה סביב הירח ומראהו וגון אורו – ליקוי?

"התמכרות זה לא יצר הרע רגיל"

מה ההבדל בין התמכרות ליצר הרע, ואיך יודעים מתי השימוש הופך לתלות מסוכנת? מהן סכנותיה של תרבות השתייה החרדית, ומה גרם למכור לאלכוהול לרצות לזרוק את אשתו מהחלון? מי נמצא בסיכון מוגבר, ולמה קשה לשכנע מכורים לפנות לעזרה? שיחה מיוחדת עם הרב איתן אקשטיין, מנכ"ל ומייסד רטורנו 

קרובים-רחוקים: מה קרה לקשרי החברויות שלנו בעידן הדיגיטלי?

אלפי לייקים לא באמת מחליפים חבר-אמת אחד, אבל האם חברויות דיגיטליות חייבות לגזול מאיתנו קשרים של אמת? איך מבדילים בין חברים לשיחת וואטסאפ וחברים לעת צרה? ולמה חשוב כל כך שנלמד את הילדים שלנו לתקשר לא דרך מסכים? יצאנו לחקור

בנצי גולדשטיין

לנשום מחדש

זה כמו ניכור הורי

אפשר להניח תפילין, ללכת לבית כנסת, ללמוד, אבל מה מרגיש הילד הפנימי שלך כלפי אלוקים? אם הוא חווה אותו ככח מחייב, כופה, מרוחק, זה ניכור. פשוט כי זה הצד היחיד שהראו לך.