כמה אנשים אתם מכירים שלומדים כרגע לתואר בפילוסופיה, היסטוריה, לימודים קלאסיים או אמנות? חברו בבקשה לרגע את מספר כלל האנשים הללו, שלומדים את התחומים הללו או כל תחום אחר במדעי הרוח. עכשיו, שלפו את המחשבון: איזה אחוז הם מהווים מכלל הסטודנטים שאתם מכירים?
זה לא הימור מסוכן מדי לשער שהתשובה היא: פחות מעשרה אחוזים. אצל חלקכם יהיה מדובר בהרבה-הרבה פחות.
משבר מדעי הרוח במערב הוא לא תופעה חדשה, והוא גם לא מיוחד למגזר החרדי שנוטה להתרכז בלימודים לצרכי פרנסה. מאז תחילת המילניום דנים מומחים ומוסדות בהרחבה במשבר הזה, שהוביל לירידה משמעותית במימון מדעי הרוח האקדמיים, ברישום אליהם, ואפילו ביוקרה המיוחסת אליהם (מישהו אמר 'מדעי הדשא'?). ובעוד שבפקולטות למדעי הרוח אוהבים להאשים גורמים חיצוניים כמו קיצוצים או הלך רוח ציבורי שמזלזל ברכישת חכמה ומעדיף להתמקד בהכשרה לצבירת כסף; פרופסור בנימין בראון, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ואיש מדעי הרוח מובהק, סבור שההיתלות בגורמים כאלה רחוקה מלהעניק תשובה מספקת למשבר. במאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת 'קשת' הוא מטיל את האחריות למצב, ראשית לכל, על מדעי הרוח עצמם. המשבר במדעי הרוח, הוא טוען, החל בהידרדרותה של הפילוסופיה.
"בעיניי זה ההיבט המעניין ביותר, כי הוא מספר לנו משהו על התרבות שלנו בכלל, ועל התרבות האקדמית בפרט", הוא אומר לנו. "באופן כללי, מאז מלחמת העולם השנייה, ככל שאנחנו מתקרבים על ציר הזמן לימינו, אפשר לראות איך המערכת האקדמית משתלטת על עולם הידע השיטתי והמאורגן, עד שהגענו למצב שמדעי הרוח הוא תחום שהמערכת האקדמית שולטת עליו לחלוטין. העובדה הפשוטה היא שלפחות מאז מלחמת העולם השנייה לא קם שום פילוסוף ידוע שלא צמח במערכת האקדמית, או שצבר השפעה בלי להיות חלק מהמערכת האקדמית. בהתחשב בכך שהמערכת האקדמית היא מערכת מאוד מרובדת, מאוד מובנית, עם קריטריונים מאוד מוכתבים והגמוניה ששומרת על כללים ושיח משלה, אם מגיעים למצב שמוגדר באופן נרחב כמשבר, מתבקש לחקור את האופי והשיח של המערכת הזו. אלא מה? מי שאמור לברר ולחקור זה האקדמיה עצמה. וכידוע, אף גוף שחוקר את עצמו לא עושה את זה טוב. וכך הפלונטר הולך ומסתבך".
ליבת המשבר, בעיניו של פרופ' בראון, היא השתלטות התיאוריות הביקורתיות על דיסציפלינות מדעי הרוח השונות. תיאוריות אלה הן לדעתו עיקר מקור ההשראה האינטלקטואלי של השמאל המערבי, ובימים אלה הוא עמל על ספר המנתח את שורשיהן ואת מקורות אחיזתן במרחבי התרבות המערבית. "הפקולטות למדעי הרוח בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה הולידו אינספור שמאלנים, בכל קצוות הקשת: מליברליזם ועם מרקסיזם קיצוני. ההוגים הללו הורישו לנו מגוון תיאוריות ביקורתיות: תיאוריות ניאו-מרקסיסטיות, פוסט־סטרוקטורליסטיות, פוסט-קולוניאליות, תיאוריית גזע ביקורתית, ועוד. התיאוריות הביקורתיות שמו את הדגש על זיהוי מדכאים ומדוכאים, ומצאו השתקה, אפליה ודיכוי בכל מקום. הן כבר מזמן לא מתודות מחקר אלא המנוע האידיאולוגי של השמאל הפרוגרסיבי".
כל מי שעובר בפקולטות למדעי הרוח, לפיכך, אינו יכול שלא להבחין שהוא נמצא בסביבה שעוסקת באופן שבראון מכנה "אובססיבי, לא רק אינטנסיבי", בשאלות של שוויון. "שוויון בייצוג על בסיס מגדרי, שוויון בייצוג על בסיס אתני, דייברסיטי. אלה המושגים שחוזרים כל הזמן. כשהשתתפתי באוניברסיטה העברית, בכפייה כמובן, בסדנה לענייני גיוון, הסבירו לנו שהדגש על כך הוא לא רק בגלל צדק חברתי. אמרו שהגיוון חשוב משום שהאקדמיה צריכה לשמוע קולות שונים, פרספקטיבות שונות, ולפיכך יש לקדם את כל סוגי הגיוון האתני, המגדרי, וכן הלאה. כשניסיתי להעלות את הגיוון היחיד שלא הוזכר, גיוון רעיוני, הושתקתי מהר מאוד. מה דינה של אקדמיה שלא מוכנה ליישם פתיחות רעיונית?"
הדרך לגן עדן רצופה תיאוריות ביקורתיות
הדוגמאות הגרוטסקיות ביותר לאופן בו האקדמיה מיישמת גיוון בתנאי שאינו מתיר כניסה לדעות שונות, מגיעות לרוב מארצות הברית, שם ברוב המוסדות היוקרתיים כמעט שלא ניתן למצוא בפקולטות למדעי הרוח מישהו עם דעות מרכז או חלילה ימינה מזה. סקרים שנעשו שם מוכיחים זאת שחור על גבי לבן: ימניים אפשר למצוא במנהל עסקים או במדעים מדויקים, אבל לא במדעי הרוח. "מהבחינה הזו בארץ אנחנו לא במצב כל כך חמור, כל כך נואש, כמו בארצות הברית. אבל אני חושש שרוב הדברים הרעים שמתפתחים בארצות הברית מגיעים גם אלינו, במיוחד בעולם האקדמי. אני מקווה שלא נגיע למקום ההוא, שנתעשת בזמן".
התיאוריות הביקורתיות במדעי הרוח, מסביר בראון, יצרו מנגנון שמאפשר להן לא להתעמת עם אמיתות הרעיונות שלהן. "התיאוריה מזינה את עצמה. ככל שמתנגדים לה יותר, זו רק הוכחה לצדקת דרכה, לכוחות הדיכוי שעדיין פועלים. מה שמניע אותה הוא סוג של דיסוננס קוגניטיבי של התרבות המודרנית ככללה. אי אפשר לומר שהמפעל המודרני נכשל, אבל אכן יש בו נקודות משבר חמורות בהשגת היעדים. הוא האמין שאפשר להגיע לחירות ואושר מוחלטים אם רק נשחרר עוד ועוד: בתחומי יחסים בין המינים, בתחום צריכת סמים ועוד ועוד, ועמד על פירוק של מנגנונים חברתיים שנתפסו כשמרניים ודכאניים. ובכן, הדברים האלה נעשו. האם הגענו לגן עדן?
"היחס בין פועל למעביד, לדוגמה, השתנה לאין ערוך במהלך המאה העשרים. אבל באים הוגים מרקסיסטיים ואומרים שזו בדיוק הבעיה: מרוב התנאים הנוחים המעמדות המדוכאים כבר לא רואים את הדיכוי התרבותי שלהם. אז ההוגים והאקטיביסטים בעקבותיהם הולכים ופועלים נגד עוד ועוד מוקדי כוח, משחררים עוד יותר את המוסר, ובכל זאת האושר לא מגיע, והיחסים בין המינים עדיין משאירים מקום לבעיות. 'כשנבואה מתבדה', הספר המכונן שבו פותחה לראשונה תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, אומר לנו מה קורה כשתחזית נכשלת: רוב האנשים לא יבדקו מחדש את הנחות היסוד שלהן אלא יאמרו 'לא הלכנו מספיק רחוק'. כמו התגובה הקלאסית של קומוניסטים כשמזכירים להם את הקטסטרופות שגרם הקומוניזם: 'קומוניזם אמיתי מעולם לא נוסה'. התיאוריות הביקורתיות הן המשך של הקו הזה. האושר לא הגיע כי לא הלכנו מספיק רחוק, ותמיד יש 'ריאקציה שחורה' שמפכה מתחת לפני השטח והורסת לנו את העבודה. אם יש לנו עדיין בעיות בתחום המגדר, למשל, אז עצם זה שקיים המושג מגדר הוא הבעיה, ואם נבטל את המושג מגדר אולי נשיג פתרון".
עד כמה רחוק צריך ללכת כדי להשיג את האושר הנכסף? זה בדיוק מה שמדעי הרוח לא מוכנים לומר לנו. "האמת היא שאם אכן ניישם את התיאוריה עד הסוף ובלי שום מגבלות, נגיע למצב שבו כל ההעדפות האישיות אסורות. אסור לך להעדיף את החברים שלך על פני שאר בני האדם, למשל, כי אתה בוחר את החברים שלך כי הם מעניינים אותך אינטלקטואלית, והם מעניינים אותך כי הם קיבלו את החינוך הבורגני שלך וכל זה מבוסס על הבניות חברתיות לא צודקות. באופן עמוק יש כאן איזשהו ניסיון לבטל את האדם כיצור מעדיף. על פניו נשמע מגוחך: הרי איך נבחר לנו בסופו של דבר בני זוג וחברים באופן צודק, על ידי הגרלה? אבל כשמבקשים מתומכי התיאוריות האלה להסביר עד איפה הם מוכנים ללכת, איפה הם יעצרו, הם לא מוכנים לענות על זה".
הפילוסופיה של היום, טוען בראון, פועלת בתוך גבולות ברורים שאותם היא אוסרת על עצמה לאתגר. פילוסוף לא יכול, לדוגמה, להרשות לעצמו להרהר באפשרות של שיטת משטר טובה יותר מדמוקרטיה. "הדמוקרטיה הפכה לפרה קדושה שמשמרים אותה גם תוך כדי שחותרים נגדה. הסיפור של הרפורמה הדגים לנו את העניין הזה בענק. מה הטיעונים של מתנגדי הרפורמה בהקשר הזה? שממשלה דמוקרטית יכולה להחליט להרוג את כל הג'ינגי'ם, ולכן צריך את בג"ץ. כלומר, הם בעצם טענים שדמוקרטיה זה לא מספיק טוב, וצריך לאזן אותה בעזרת אליטה חכמה יותר שלא תאפשר לרוב לעשות כל מה שהוא רוצה. אין לי בעיה שאתם מאמינים בזה – אבל אל תקראו לדבר הזה דמוקרטיה, כי דמוקרטיה זה לא. איך אני יודע שלא? כי אלה הם בדיוק הטיעונים של כל מתנגדי הדמוקרטיה מתוקידידס ואפלטון, דרך פילמר וכלה בגיזו. רק שהם אמרו במפורש שבגלל הדברים הללו הם מתנגדים לדמוקרטיה בעוד שאצלנו – ובעולם המערבי כולו – מתעקשים לשמר את המותג הזה, אז מדביקים לו תוויות מסייגות: 'דמוקרטיה מתגוננת', 'דמוקרטיה מהותית', וכיוצא באלה. אז מילא שבדיבור הפופוליסטי משקרים, אבל איפה הפילוסופיה בדיון הזה? פילוסופים אמורים לומר את האמת.
"אפלטון האמין בלספר להמונים שקר אצילי, אבל בדברים שכתב הוא הודה בגלוי שזה שקר, הוא לא ניסה להעמיד פנים. כלומר, אפילו בתוך חוגי הפילוסופיה של ימינו, אין מקום של אמירת אמת. ובלי פילוסופיה אמיתית מאחורי הדברים, גם אי אפשר להגיע לפתרונות. כי אם מדברים אמת, אז אפשר לומר שלדמוקרטיה יש חסרונות רבים, ולצורך העניין צד אחד רוצה מנגנון איזון שנקרא בג"ץ. ואם אומרים את זה בגלוי אז הצד השני יכול לומר: לי יש מנגנון איזון אחר, אליטה משלי, נגיד מועצת גדולי התורה. ואז צריך לחשוב איך יוצרים מנגנון שמכיל את כל הגורמים המאזנים הללו בצורה שקופה. הרי למה אתם סומכים על בג"ץ שלא יצווה להרוג את הג'ינג'ים יום אחד? כי אתם יודעים שהוא שייך לאליטה הנכונה, ונותנים בו אמון. זה טוב ויפה בתור הצדקה רגשית, אבל הצדקה פילוסופית זה לא".
למה לימין אין פילוסופים?
אבל לא רק לשמאל המבוצר במוקדי הכוח שלו, כולל האקדמיה, אין פילוסופיה אמיתית מאחורי המדיניות שהוא מוביל. בראון מצביע על כך שהימין לוקה באותו חולי בצורה מודגשת עוד יותר, מאחר שהוא אפילו לא מיוצג בפקולטות למדעי הרוח. "בישראל זה התפוצץ בצורה מאלפת סביב משבר הרפורמה אבל זה קורה בארה"ב ובמידה מתונה גם באירופה. לא רק שלשני הצדדים אין פילוסופים גדולים, כאלה שיוצרים פרדיגמות חדשות, אין למערב פילוסופים פורצי דרך, אין בכלל. כי הם אמורים לצמוח באקדמיה והם לא צומחים שם".
למה הימין לא מגדל פילוסופים מחוץ לכותלי האקדמיה?
"כי ההון התרבותי הוא של השמאל. האינטלקטואלים השמרניים חזקים בעיקר בארה"ב, שמראש ענייה בפריצות דרך אינטלקטואליות. וגם, אנשי רוח מהימין מעדיפים לפרסם בעיתונות, במקום לשקוד על כתיבה פילוסופית. בעיניי זו טעות. אחת הטעויות של הימין בעולם ובארץ היא הזלזול בזירה האינטלקטואלית. בציונות הדתית שבה צמחתי זה מאוד בלט. אינטלקטואלים? שידברו, הכל דיבורים. אנחנו נתעסק במעשים, כמו הקמת עוד ישוב. אגב, דווקא הגישה החרדית לעומת זאת מעריכה מאוד את האינטלקט והחשיבה ועולמות הרוח, אבל בתוך המסגרת של בית המדרש. היא לא מושפעת מהאקדמיה ולא רוצה להשפיע עליה. זו החברה שבה רואים הכי הרבה קריאת שמות ומוסדות על שם גדולי רוח. אבל עולם השיח שלהם הוא שונה, הם לא עושים פילוסופיה. באופן כללי, הנחות המוצא של אנשי דת כמו רבנים הן לא חקירה חופשית אלא מחויבות לתורה ולקודקס ההלכתי, ולכן ההגות שלהם היא לא פילוסופיה אלא לכל היותר תיאולוגיה, שהוא תחום-אח".
איך אתה מגדיר אם כך פילוסופיה?
"בעיניי, פילוסופיה היא קודם כל חשיבה על האלמנטים היסודיים ביותר שמכוננים את המציאות, גם המציאות הנתונה וגם זו שאנחנו שואפים אליה. היא אמורה לתת תשתית למדעים המדויקים, כי המדעים המדויקים מתחילים עם הנחות מסוימות ורצים איתן הלאה, אבל הפילוסופיה היא זו שצריכה לחקור את ההנחות הללו. הפילוסופיה שואלת למשל אם העולם כולו חומר או כולו רוח, או שמא סינתזה של השניים. היא שואלת מהי ידיעה ומה הכלים שיבטיחו לנו הגעה אל האמת ואל הוודאות. ולצד שאלות במטאפיזיקה, היא עוסקת גם בשאלות על תחום המוסר, על הטוב והרע, ובשאלות של הפילוסופיה הפוליטית: מהו המשטר הטוב, ועוד לפני כן – מהי הלגיטימציה של משטר בכלל".
למה בעצם אין תיאוריה ביקורתית שמבקרת את האקדמיה עצמה?
"השיח התיאורטי לא מקעקע את השליטה של האקדמיה בשיח. התיאוריות הביקורתיות יביאו את האקדמיה לערוך התאמות שטחיות בתוכה: לשנות קודים מסוימים או תנאי קבלה וכן הלאה. אבל אין ביקורת של הנושא הרעיוני, של העובדה שהאקדמיה שמאלנית יותר. בסוף התיאוריות המיושמות באקדמיה הן תיאוריות שמאל, ובגלל ההבניה התרבותית והחברתית של האקדמיה הן זכו להגמוניה. אני יכול לשלוח לכתב־עת מאמר שמניח שהמפעל הציוני הוא קולוניאליסטי ואף אחד לא ירים גבה, אבל אם אשלח מאמר שטוען, נניח שמה שקורה היום באירופה הוא כיבוש מוסלמי, ושגם הוא אח לקולוניאליזם, לא יקחו אותי ברצינות. התיאוריות הביקורתיות הן אלה שיוצרות היום את השיח ומנגנוני השליטה. השאלה העמוקה יותר היא למה אין תיאוריות ביקורתיות ימניות – והתשובה היא שיש. פותחו כאלה בעיקר בתחילת המאה העשרים, על ידי פארטו, מוסקה ואחרים שפתחו את תיאוריית האליטות, לדוגמה. תקופה מסוימת הן היו באופנה, אבל הורדו עד מהרה לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר הגמוניית השמאל הלכה והתגברה. הן נכנסו רק בדלת אחורית דרך תיאורטיקן מרקסיסטי, אנטוניו גרמשי, שנתן להן לבוש 'כשר'. הן לא צמחו הלאה כדי לשמש את הימין כי פשוט לא היה מי שעסק בזה".
"אי אפשר לחנוק לנצח דעה נגדית"
מה היה הטריגר שלך לכתיבת המאמר בעיתוי הזה דווקא?
"כבר הרבה זמן אני מזהה את הנחות המוצא הפרוגרסיביות, שרבים ביקרו אותם עוד לפניי, כקובעות את סדר היום שלנו. אבל אין לי עניין להיות עוד פובליציסט שכותב כמה הדברים האלה מזיקים לחברה. אני מהרהר כבר תקופה בכך שהדברים האלה צריכים ניתוח של מה מצמיח אותם, מה הביא אותם לכאן ומה מעניק להם מעמד כה איתן. לטענתי האקדמיה היא אחד ממוקדי הכוח שבאופן מובנה בדור האחרון נוטה לשמאל. אני מכנה את כלל מוקדי הכוח האלה 'אסתמ"א': אקדמיה, ספרות, תקשורת, משפט ואמנות. עד לפני מלחמת העולם השנייה יכולת להיות באותה מידה ימני רדיקלי ולהשתייך לאליטות הללו, אבל היום זה כמעט בבל יימצא, אז בבירור משהו השתנה.
"בניגוד לאלה שפוסלים את העיסוק בתיאוריות הביקורתיות מכל וכל, אני סבור שהן כן מלמדות אותנו משהו חשוב על המציאות שאנחנו חיים בה. אולם יש להן שלושה כשלים: 1. הן מוגזמות והולכות רחוק מדי, ומחילות את המתודה הזו על הכל; 2. הן הולכות רק שמאלה בעוד שהיו תיאוריות ביקורתיות שיכלו להתפתח ימינה, כגון אלה של פארטו; 3. הן לא מחילות את עצמן על עצמן. ואת הדברים האלה צריך לתקן. אם היינו משתמשים באותן מתודות ביקורתיות כדי לחפש את מוקדי הכוח מאחורי הצמיחה של התיאוריות הביקורתיות, היה לנו דיון מעניין ופורה יותר.
"את הצעדים המעשיים אני משאיר למחנכים ולפוליטיקאים. אותי הנושא מעניין הגותית. אני מאמין בערך של חשיבה אינטלקטואלית בפני עצמה. צריך לנהל את השיח הזה לעומק מצד העניין שבו. העוצמה האינטלקטואלית כבר תבוא אחר כך, יש לקוות".
למרות שהוא לא מתווה דרך מעשית, בראון מודע לחלוטין לאתגרים המעשיים של סטודנטים שאינם מזדהים עם מגמת השמאל של האקדמיה. "סטודנטים ימניים בהחלט עלולים להרגיש מבודדים ומושתקים. בשנת המאבק על הרפורמה לפחות ארבעה סטודנטים ניגשו אלי והתלוננו שהם מרגישים סוג של מחנק מחשבתי, חשש לדבר כי זה יעלה להם ביוקר. יש תופעות קשות כמו אנשים שמזוהים עם פורום קהלת ומתקשים למצוא מנחים לתזה או עבודה שקשורה לאקדמיה. פורום קהלת עצמו סגר לאחרונה את תכנית הדוקטורנטים הנפלאה שלו משום שהנדבן שתרם לו נכנע ללחצים פוליטיים, וזה היה מכון המחקר היחיד כמעט שביקש להצמיח אינטלקטואלים ימניים. אלה דברים שיוצרים אווירה לא נוחה באקדמיה הישראלית, אבל הספר שלי כאמור לא נועד לדבר על הצד הפרקטי או על החוויה של ימנים באקדמיה, אלא פשוט לבחון את שורשי התפתחותו של הקו הפרוגרסיבי ובכלל זה את שורשי כוחו באקדמיה".
מה הצפי שלך לעתיד? יהיה שינוי?
"תמר ועוז אלמוג טוענים בספר שלהם, 'כל שקרי האקדמיה', שהאקדמיה בכללה – לא רק במדעי הרוח – פושטת רגל מכמה וכמה בחינות, שהמגמתיות הפרוגרסיבית היא רק אחת מהן, וכבר כעת צומחים לה תחליפים שיירשו את כוחה ואותם לא יהיה ניתן להשתיק. זו השערה מעניינת, שיש בה סבירות, אבל אני לא יודע אם כך זה בדיוק יקרה. עדיין יש באקדמיה יתרונות רבים, וגם התחליפים שיצמחו לה, אם יצמחו, יצטרכו ללמוד ממנה הרבה. מה שכן, אני מאמין שאי אפשר להחזיק את הבלוף של 'חופש אקדמי' ושל 'פתיחות אקדמית' כל כך הרבה זמן ולעשות תחת המטרייה הזאת דברים שמנוגדים לערכים האלה. גם כאן אני חייב להדגיש: בהיבטים שאין להם נגיעות פוליטיות ואידיאולוגיות עדיין יש באקדמיה מחשבה פתוחה, תוססת וחיוניות, ובהם היא מגיעה גם להישגים מרשימים, אבל האקדמיה עצמה מבקשת לשמור לעצמה את 'החופש האקדמי' לעסוק גם בסוגיות שבהן היא מוטה לחלוטין לצד אחד. ובהן, כל זמן שלא תהיה פתיחות ורבגוניות אמיתית, היא פשוט לא תוכל לעשות את העבודה ותאכזב את אלה שמצפים ממנה לתשובות טובות.
"מספיק לראות מה קורה בהולנד, מדינה שהיא סמל לליברליזם קיצוני, ולאחרונה העלתה לשלטון את חירט וילדרס, שהוא לא רק פוליטיקאי ימני אלא גם אידיאולוג. השיח שלו התמקד בהצבת מראה לשמאל: תראו איך אתם נלחמים למעשה למען ערכים שמנוגדים לכם, למען אנשים שמדכאים יום יום את האנשים שאתם מבקשים להציל מדיכוי ובסוף גם ידכאו אתכם. אבל בסופו של דבר צריך לעמוד מול הדברים האלה באופן אינטלקטואלי ולא רק פוליטי, והצורך הזה יצמיח את התחליף, בין אם דרך פילוסופיה חוץ אקדמית או דרך מוסדות חליפיים לאקדמיה. כי לא לנצח אפשר לחנוק את הדעה הנגדית. העולם חווה בשטח משברים שדורשים תשובות מעשיות, התשובות הללו דורשות הנמקות מופשטות יותר – והנמקות כאלה לא מוצגות כרגע באופן מעמיק. אני עדיין מאמין שהחברה המערבית יכולה להיות בת מזל ולפתור את הדברים הללו דרך שיח פילוסופי אמיתי שיתפתח סוף סוף. אנחנו לא יודעים אם האנטיתזה הזו תצמח מספיק מהר ומספיק טוב, אבל אני מאמין שהיא תגיע".
