חנוכה הוא בית. האור, החום, המשפחה, הסביבון, המתכונים, הזכרונות, החנוכייה בירושה, הריח.
נר איש וביתו, ואשתו וילדיו. קפסולה של יחד בתוך מבול הבדידות שבחוץ.
בשנים האחרונות, אני נזהרת איתו, עם דימוי הבית. הבית כחממה, כהגנה, כתריס בפני הפורענות. אולי מאז שחינכתי כיתה ו' אחת, שישבה בה תלמידה שנפגעה דווקא בין ארבע קירות הבית.
אולי מאז שהלכו ורבו הסיפורים הקשים סביבנו על אלה שרק בחוץ, מעבר לדלת, מצאו לראשונה רפואה, הגנה ולב שומע.
ציור החנוכה הקלאסי, בו חלונות הבית מוצפים באור מן הפנים, הפך כבר לאמת שאינה מוחלטת, לתיאור מקרה שלפעמים נעשה לא רלוונטי.
בחנוכה תשפ"ד, זה הרגיש ככה. המלחמה השתוללה בחוץ, החורף שהלך והכביד, אחינו כל בית ישראל שבצרה ובשביה, המפונים, הפצועים, האבלים, כל אלה גרמו לקירות הבית להיראות דקים מתמיד, לא עומדים ברוח מצויה.
ההתכנסות אל החום הביתי הרגישה כמו אשמת ניצולים, כמו חוסר שוויון בנטל הכאב.
לאחרונה, כמה ימים אחרי שהתחילה הפסקת האש בצפון, שיתפה אותי חברה יקרה ממעלות הצפונית, שסוף סוף, לראשונה מזה שנה, הבית שלה, שממנו לא רצתה להתפנות על אף הקושי, מרגיש לה שוב – בית.
היא מוצאת את עצמה פתאום מטפלת בפינות מוזנחות, קונה ריהוט, מסדרת ארונות, כשהבטחת השקט שסביב, מאפשרת לה לשנות מבט על ארבעת הקירות שלה, שבשנה האחרונה רעדו, מטאפורית אבל גם ממשית.
ואיך אפשר לראות בבית בית, כשהפחד הופך בו לדייר קבוע והחרדה הקיומית עוטפת בו את הכל. איך אפשר ללכת בו בתנועות בטוחות כשהכל עלול לקרוס בכל רגע נתון.
כמה תהפוכות עבר הבית האישי והלאומי שלנו השנה, עד שבפתח החג הביתי ביותר בלוח השנה היהודי, אני שואלת את עצמי מהו בכלל בית. והאם התיבה הזו, תיבת נח שגדלנו לתוך האמונה שהיא ההצלה והגאולה מן הרוע, עדיין מתפקדת ככזו. והאם מוסרי בכלל לדבר על תיבה כשהמבול שבחוץ שוטף איתו את הכלל בתוך ים של כאב ושל שכול.
ואולי התשובה למתח הזה שבין בית שתפקידו לגונן, לבין המקרים בהם דווקא הוא מקור המצוקה, טמונה דווקא בפתח הבית.
בתנועה המאפשרת עמידה שחצייה פנים וחצייה חוץ, מבקשת לחבר בית וכלל, יחיד ורבים, התמודדות עם הרוע והתכנסות.
אולי הלימוד הגדול של השנה הזו, הוא הזיכרון שלכל בית יש פתחים. לעיתים נכנסים דרכם אורחים מן החוץ, מביאים איתם פנימה ריפוי ובשורה, ולעיתים יש לאטום אותם בדלת כבדה של ממ"ד, מפני החושך המאיים לשטוף את הכל.
יש בו משהו, בפתח הבית. הוא הכניסה והיציאה, ההתכווננות אל החוץ, אבל גם הלב המחסיר פעימה עם החזרה. הוא הרגע בו משילים את לבושי החוץ, אבל גם זה המאפשר נשימת אוויר של מקום אחר.
את נר החנוכה, מדליקים דווקא שם. בתנועה המשלבת ביתיות ופרסומי ניסא, איש וביתו אבל גם זהירות שלא תכלה רגל מן השוק, שלא יישאר הסיפור מנותק מעוברי האורח, מהכלל.
בהדלקת הנרות של חנוכה תשפ"ה אני מבקשת מבט של פתח. כזה המבקש לתת מאור הבית, הקהילה, המשפחה אל החוץ, אבל גם לקבל ולארח ולהסכים לאפשר מפגש.
מבקשת חיבור שמיים וארץ, חושך ואור, פרט וכלל טבע ומעל לטבע, מבקשת נס.
איור: Shutterstock
