המסמן המרכזי של העיתונות החרדית, כתב אמנון לוי בספרו הקלאסי 'החרדים', הוא העובדה שברוב המקרים היא מדווחת על החיים כפי שהם צריכים להיות, ולא על החיים כפי שהם. היא אינה מדווחת על המצב הקיים, אלא היא מודיעה בשם רב זה או אחר מה היא דעתה על המציאות.
את הטקסט הזה, פחות או יותר, כתב לוי בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, האם האבחנות הללו רלוונטיות גם למאה ה-21? לשון אחר: נוכח התמורות הטכנולוגיות בשדה החדשותי, מאתרי החדשות החרדים הגדולים ועד לקבוצות הווטסאפ, הטוויטר והפייסבוק הפועלות בימים אלו, האם יש עדיין משמעות ל'עיתונות החרדית' כסוכן חִברוּת המשפיע על ערכים, תפיסות עולם והתנהגויות של קוראיו?
הבטחה לסיפוק תשובה טובה ומלאה לשאלות החשובות הללו במסגרת כתבה ב'המקום' תהווה יומרה שאינה ראוייה. אולם חזרה מעט אחורה ומשם תנועה אל עבר ההווה יכולה, לכל הפחות, לספק לנו כמה רמזים.
כך זה התחיל
כתבי עת, ירחונים ועלונים המיועדים לעולם שומר המצוות קיימים מאות שנים, אולם את ה'עיתונות החרדית' כאמצעי תקשורת התורם לעיצוב הזהות הקיבוצית של החברה החרדית מזהה ההיסטוריון פרופ' קימי קפלן עם התפתחותה של האורתודוקסיה החרדית במהלכה של המאה ה-19.
אל מול הדילמה הקשה הכרוכה במעברה של חברה מסורתית למודרניזציה בתחילת המאה ה-19 ובהתמודדות עם הזרם הרפורמי המתפתח, הסתמנה ההכרה כי בניגוד לעבר – פתרונות נקודתיים אינם מספקים, וכי יש לגבש אסטרטגיה או תגובה רחבה המקיפה את כלל המבקשים להישאר נאמנים למסורת.
"אחת הדמויות המרכזיות בפיתוחה של 'העיתונות החרדית' הוא הרב יעקב ליפשיץ, מזכירו המיתולוגי של גדול הדור רבי יצחק אלחנן ספקטור", אומר קפלן, "ליפשיץ הביא למגרש המשחקים את ההבנה שעיתון הוא כלי שבאמצעותו ניתן לעצב דעת קהל, לייצר שיח. הוא הבין שהנוכחות של 'העיתון' הולכת וצוברת תאוצה וכי על היהדות החרדית מוטלת החובה להיות שם. היעדרו של כלי תקשורת כזה תפקיר את הזירה החשובה הזו לעיתונות המשכילית, הרפורמית, הסוציאליסטית, והציונית, שכולן כבר פעלו בשטח".
כמו הרבה חידושים, גם היוזמה של הרב ליפשיץ לא התקבלה בזרועות פתוחות. השימוש בכלים מודרניים כמו עיתונות עם הז'אנר הייחודי לה נתפס בעיני רבנים רבים כתופעה פסולה המסכנת את הרציפות המסורתית של הקהלה החרדית. ההצלחה של ליפשיץ וגורמים נוספים לשכנע את גדולי הרבנים בנחיצותו של 'העיתון' מהווה סימבול להכרה רחבה יותר כי אכן בשלה העת לאמץ אל מול המודרנה אסטרטגיה מודרנית שרק באמצעותה ניתן להיאבק ברוחות החדשות המנשבות בעולם המערבי.
לצד זאת, מדגיש ישראל גרובייס, מרצה ועורך המוסף התורני 'קולמוס', כי התפיסה הרבנית כלפי 'העיתון' היתה של 'בדיעבד': מילויו של חלל חרדי שעלול היה להוביל את הצעירים אל העיתונים החילוניים. גרובייס מציג לא מעט דוגמאות לכך ומסכם כי, "גדולי הדור לא רק שלא ייחסו כל ערך לקריאת עיתון, להיפך, הם אף הסתייגו ממנה".
מכל מקום, כך החלו להתפרסם עיתונים חרדים-אורתודוקסים רבים כמו 'המגיד', 'המליץ', 'הצפירה', 'החבצלת', 'השחר', 'איזראעליט', 'הלבנון', 'מחזיקי הדת' ועוד. בעשורים הראשונים של המאה ה-20 מספר העיתונים החרדים רק עלה, וכך הופיעו עיתונים כמו 'הפלס', 'המודיע', 'דער ייד', 'הדרך' ועוד.
עיתונים אלו פעלו, כאמור, במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ועם השנים נסגרו. ארבעה שמות מביניהם זכו לרנסנס במהלך המאה ה-20: 'המודיע' נוסד על ידי הרב יצחק מאיר לוין נשיא אגודת ישראל בשנת 1950, את 'מחזיקי הדת' החליף בתום מספר גלגולים 'המחנה החרדי' של בעלז, 'הדרך' הוא ביטאונה הרשמי של תנועת ש"ס, ואת שמו של 'הפלס' נטלו לעצמם אנשי 'הפלג הירושלמי'.
לצד עיתונים אלו חשוב להזכיר בקצרה עוד שני עיתונים חשובים: 'יתד נאמן' הליטאי, שהוקם לאחר ההתפלגות מהעיתון החרדי המרכזי 'המודיע' בשנת 1985. עורכיו הראשונים של העיתון היו הרב משה גרילק [כיום עורך העיתון 'משפחה'] והרב שמואל חסידה. 'המבשר', שהחל להופיע בשנת 2009, נוסד על ידי חבר הכנסת מאיר פרוש ואביו מנחם פרוש בעקבות סכסוך ארוך עם חצר גור, המחזיקה בפועל בשליטה ב'המודיע' ותכניו.
את הסקירה הקצרה והבלתי ממצה הזו נחתום באלמנטים שהוזכרו בראשיתה: העיתון החרדי, בתפקידו המרכזי, משמש כמכשיר אידיאולוגי המיועד למטרות שונות: חינוך הילדים, פולמוס עם יריבים, ואפילו איומים בחרמות על גורמים שסרו מן הדרך.
זו הסיבה שבעיתון חרדי, כל עיתון, קיימת 'ועדה רוחנית' קפדנית המפקחת על תכני העיתון קודם ירידתו לדפוס ומצנזרת ידיעות העשויות לפגוע באידיאולוגיה הרשמית של העיתון. לא בכדי, עורכי העיתונים המיתולוגיים מראשית המאה הקודמת מילאו תפקיד מכריע בגיבוש תנועות ומפלגות, ביניהן אגודת ישראל העולמית על בנותיה ופלגיה.
האם יש עדיין מקום לפרינט?
ומה עם תפקידיו הנוספים של העיתון הכוללים בראש ובראשונה רכילות, אבל גם תרבות, חברה ותחקירים? בשנות השמונים של המאה הקודמת פעלו ברחוב החרדי שבועונים כמעט 'מחתרתיים' שלא חששו לספק רכילות ותיאורים עסיסיים מאחורי הקלעים של הפוליטיקה החרדית. בין העיתונים הללו ניתן להזכיר שמות מיתיים כמו 'יום השישי' [אותו ערך העיתונאי יצחק נחשוני], 'צופר' ו'ערב שבת'. עיתונים אלה נתקלו בהתנגדות של ממש מצד גדולי הרבנים ועם השנים הם עברו מטמורפוזה ל'שבועונים' רכים יותר שמטרתם המרכזית היא אמנם כלכלית, אך הסטנדרטים העיתונאיים בהם גבוהים משמעותית מאלה של העיתונים היומיים. המוכרים בהם כיום הינם 'משפחה', 'בקהילה' ושבועוני 'קו עיתונות'.
בשבועונים הללו, הנחשבים ל'מתונים ומכילים יותר', ניתן למצוא טקסטים מרתקים אודות אירועים היסטוריים מעניינים, כתבות צבע, ריאיונות עומק ותחקירים מקוריים. מצד שני, שבועונים אלה חדלו מלדווח באופן אינפורמטיבי על אירועים חדשותיים.
"עיתונות שתתמקד בדיווח תגווע. אין לה זכות קיום. בעידן המודרני, גם אברך שמתנזר מ'טלפונים חכמים' או אפילו מחיבור כל שהוא לאינטרנט מעודכן און-ליין", מסביר אריה ארליך, עורך המגזין של עיתון משפחה, "די נדהמתי לגלות, למשל, שהתכנית של אליטוב ושלי ברשת ב', כמו גם ציוצים שפרסמתי בטוויטר, מועלים באופן מלא לקווי הנייעס, וכך נגישים גם לאברכים ולצעירים שאינם חשופים לרשת. האם הצרכנים הללו נזקקים לעיתונות הבוקר על מנת לדעת מה ארע?".
אז האם לפרינט יש בכלל מקום היום?
"שאלה במקומה. עיתונים ברחבי העולם נסגרים [למשל הניוזוויק שעל שערו נכתב בזמנו 'מהדורת הפרינט האחרונה'], גם העיתונות הישראלית מפעילה אתרי ענק. עם זאת, דווקא ברחוב החרדי הפרינט עדיין חי ובועט. הסיבה לכך נעוצה בשלשה גורמים: א. חיבתם של החרדים למילה הכתובה. ב. חדירתה האיטית של הטכנולוגיה – חרף התקדמותה – לבתים החרדיים. ג. שבת קודש: הקורא החרדי מנותק ביום המנוחה מכל כלי טכנולוגי כך שהעיתון, אם לא ספר הלימוד, מהווה עבורו עוגן תרבותי מרכזי".
הציבור החרדי בכלל, מאבחן ארליך, מכור לפוליטיקה באופן לא פרופורציונלי לזה החילוני, הסיבה לכך היא קאדר תחומי העניין המצומצם יחסית למגזר. אם הצרכן החילוני משקיע חלק ניכר מזמנו הפנוי בספורט, במונדיאל ובבידור, החרדי מנקז אותו לפוליטיקה ולקרבות הבוץ בין גפני לגולדקנופף. "מה עדיף?", אומר ארליך בחצי חיוך, "אני כבר לא יודע".
גרובייס מעלה תיאורייה מעניינת ולפיה דווקא השבועונים כמו 'משפחה', 'בקהילה', 'קו עיתונות' וכדומה משיבים את העיתונות החרדית לימיה הגדולים והראשונים: "גדולי הדור של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הזהירו שלא לומר חרדו מפני הפיכת העיתון ל'שופרה של כיתה אחת מכיתות היהדות החרדית', הם שאפו שהעיתון יהיה 'על מפלגתי' וייצג את כלל פניה של החברה האורתודוקסית, העיתונים המפלגתיים שינו למעשה את הקונספציה הזו, ודווקא השבועונים שנשמרים מפני אג'נדה מפלגתית מצליחים להעניק לקורא תמונה מקיפה יותר של מגוון הדעות הפנים חרדיות השנויות במחלוקת".
השבועונים העל-מפלגתיים, מוסיף גרובייס, בעצם יכולתם להציע לקוראיהם כתבות צבע, תחקירי עומק וריאיונות מקוריים בסטנדרט עיתונאי גבוה – מהווים אלטרנטיבה ראוייה על טהרת הקודש. "למעשה, תפקידה האורגינלי של העיתונות החרדית, עצירת סחף הקריאה בשדות זרים, מתגלם היום דווקא, אולי באופן אירוני, באמצעות העיתונות הנחשבת לפחות שמרנית".
תמונות נשים באתרים, אבל לא בעיתונים
גם אם העיתונות העל-מפלגתית 'המתונה' שבה במובנים מסוימים לעיתונות הבראשיתית כפי שטען גרובייס, נדמה כי באופן פרדוקסלי במובנים מסוימים היא 'מחמירה' יותר, כשמקרה המבחן הוא הצגת תמונות נשים מעל גבי העיתון.
ההיסטוריון מנחם קרן-קרץ טען במאמר שפרסם בנושא כי הצגתן של תמונות נשים על גבי העיתונים היתה תופעה נפוצה ומובנת מאליה בימיה הראשונים של העיתונות החרדית. העיתונים הללו שפרסמו את תמונותיהן של נשים בקביעות, היו גם אלו שקידמו בו זמנית את 'ההשקפה' האורתודוקסית בקרב הקהל הרחב.
קרן-קרץ אסף בשקדנות עשרות עיתונים חרדיים וותיקים והציג את תמונות הנשים שבהם. גם 'המודיע', 'היומן', 'שערים' עיתוני שלשת הזרמים החרדים של קום המדינה לא חששו מלפרסם איורים של נשים וילדות, חלקן גם במראה 'לא צנוע' כלומר בזרועות או ברגליים חשופות. מלבד האיורים הופיעו במקרים מועטים גם תמונות ריאליסטיות של נשים.
אף שעבודת הליקוט הסיזיפית הניבה בעיקר איורים וה'בעייתיים' בהם רק בפרסומות שאינן ייחודיות לעיתונות החרדית, ואף שאת התמונות הבודדות שנמצאו אפשר לתלות בתקלת מערכת מהסוג שמתרחש לעתים, ברור שהעדר איורים כאלו גם מאגף הפרסומות, ובעיקר צמצום כמעט מוחלט של איורי נשים צדקניות אף מקריקטורות בעשורים האחרונים, מלמד על מגמה מכוונת שיש לתת עליה את הדעת.
מה קרה, אם כן? מה השתנה מאז? זהו אינו מאמר סוציולוגי אולם ברור כי תהליכי הסתגרות שעברו על המגזר החרדי בעשורים האחרונים השפיעו גם על היחס לפרסום תמונות נשים. תהליכים אלו, שנבעו גם מההתנגדות למתירנות החילונית שהעמיקה, לא פסחו גם על ביגוד הגברים שהחלו להקפיד על 'שחור לבן', קריאה בספרות חרדית והימנעות מזו החילונית – גם הקלאסית [מי עוד זוכר את ויקטור הוגו וז'ול ורן?]. התפתחותה והתחזקותה של 'חברת הלומדים' שהגיעה לשיאה בשנים אלו השפיעה על כל מעגלי חייו של הפרט החרדי ובכלל זה העיתונות הממסדית וממנה גם לעל-מפלגתית.
פריצתם של האתרים החרדים הגדולים אל האטמוספירה החדשותית החלה לחולל שינוי מגמה. תקציר ההיסטוריה של המדיה החרדית המקוונת נפתח בשנת 2004, אז הוקמה פלטפורמת 'הייד פארק מסורת' שאיגדה תחתיה את כל הפורומים החרדים. בשנת 2005 החליטו בעלי הפורום להקים את אתר החדשות "בחדרי חרדים". היוזם והעורך הראשון היה העיתונאי דוד רוטנברג שבהמשך, בשנת 2014 הקים את אתר 'חרדים 10' [גילוי נאות: בצוותא עם כותב השורות]. בין לבין הוקם בשנת 2009 אתר חדשות אינטרנטי נוסף בשם 'כיכר השבת' שזכה להצלחה רבה.
מחקר רחב שנערך על נתוני הגלישה באתרים החרדיים על ידי משה קלמן העלה כי הגלישה בקרב חרדים החשופים לאינטרנט באתרים אלו הינה רחבה במיוחד: לא פחות מ-53 אחוזים השיבו כי הם גולשים לפחות מידי יום פעם אחת או אף יותר באחד האתרים החרדים הגדולים. עוד 26 אחוזים השיבו כי הם עושים זאת לפחות פעם בשבוע.
האם באתרים אלו יופיעו תמונות נשים? מתברר כי התשובה אינה חד משמעית. האתרים 'כיכר השבת' ו'חרדים 10' לא נמנעים מלפרסם תמונות נשים, בכפוף לרמת הצניעות שבתמונה. האתר 'בחדרי חרדים' מקפיד שלא לפרסם כלל תמונות כאלו.
החוקר קרן-קרץ מצטט את בעליו לשעבר של האתר, מאיר גל, שאמר בשעתו: "'בחדרי חרדים' הוא האתר החרדי הגדול בעולם — בדגש על חרדי. משכך, הוא אינו מפרסם תמונות נשים בעמוד הבית שלו… העיתונות החרדית מעולם לא הכניסה ולעולם לא תכניס תמונות נשים". אמירה זו, לפי קרן-קרץ, אינה עומדת במבחן המציאות ההיסטורית.
המודיע נגד 'סידור מלא'
חרף הגלגולים, ההתפתחויות והתמורות שחלו בעיתונות החרדית כפי שתואר, העיתון, אומר פרופ' קימי קפלן, היה ועדיין נשאר 'כלי חִברות' [סוציאליזציה] – כלי לעיצוב תפיסות עולם, יצירת גבולות שיח והשפעה דתית, חברתית וגם מגדרית על קהל הקוראים. על כך דומה שאין ויכוח. אולם האם העיתון אכן פועל גם באופן חוקר ומאתגר, כפי יומרתו של כל עיתון שאינו חרדי, או שהוא בעל אוריינטציה חד כיוונית שלא מאפשרת כיווני חשיבה נוספים שאינם עולים בהכרח עם תפיסת העולם של הממסד?
זו שאלה עמוקה והתשובה עליה שנויה במחלוקת.
פרופ' קפלן סבור כי התחושה כי אין לעיתונות החרדית אמירה עצמאית אינה אלא אגדה אורבנית. גם לעיתונות הממסדית קרי 'יתד', או 'המודיע', הוא אומר, יש יכולת להציב מראה. אחת הדוגמאות עליהן הוא מצביע היא העברת המשחן המפורסמת במהלך השבת בשנת 1999. הממשלה, שביקשה להוכיח כי היא אינה נכנעת ל'סחטנות חרדית' הורתה להעביר משחן – טורבינת קיטור – במהלך השבת על מנת לחסוך בשיבושי תנועה. יהדות התורה, שהיתה חברה בקואליציה – אם כי לא נטלה חלק בממשלה – בחרה לפרוש בעקבות הצעד, אקט שהוביל לבסוף לנפילתה של ממשלת ברק.
באופן אולי בלתי צפוי, אל מול הזעקה שהרימה המנהיגות הפוליטית בחרה העיתונות החרדית המפלגתית להטיל את האשמה דווקא פנימה. בעקבות האירוע היא העלתה שאלות קשות אודות שמירת השבת של הקוראים החרדים שמותחים את גבולה של כניסת השבת עד לחילולה במקרים רבים. "היית מצפה מעיתונות חרדית מפלגתית, שבעיצומו של אירוע כה רגיש תפנה את תותחיה כנגד הממסד החילוני ולא אל מול עצמה ופנימה".
קפלן מביא דוגמאות נוספות מהעבר המוכיחות כי הקולות הביקורתיים הם בהחלט לא תוצר ישיר של האתרים והרשתות החברתיות: "בשנות ה-60 אחד מן הקוראים שיגר ל'המודיע' מכתב בו הוא קבל על כך שמספרם של 'הגאונים' שהופיע בעיתון בשבוע האחרון עולה על מספרם של גאוני בבל לאורך כל 'תקופת הגאונים'. המכתב הזה פורסם בעיתון".
הפרופ' מצביע על אירוע נוסף, משנות ה-70: "הסופר החרדי המיתולוגי, דוד זריצקי, פרסם מאמר ב'המודיע' בו הוא מותח ביקורת נוקבת על לא פחות מאשר ראשי העדה, ראשי הישיבות שמטיפים לתלמידיהם לדרוש מהורי הכלה או מהוריהם שלהם 'סידור מלא' כלומר רכישת דירה באזור יוקרתי עבור בני הזוג כשבכך הם מובילים במקרים רבים לקריסה הכלכלית של ההורים. האם האירוע הזה מוכר היום דיו? האם שני הטקסטים הללו, היו מתפרסמים היום ב'יתד' ו'המודיע'? מסופקני".
אהרן ברק והתפילין
את חווית הפרסום המאתגר את גבולות השיח לצד טענות הביקורת חש העיתונאי אריה ארליך היטב על בשרו עם פרסומו לאחרונה של הריאיון המדובר עם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בעיתון 'משפחה'. למי שנחת כרגע בישראל יסופר כי הדרמה נפתחה בהכרזת הרפורמה המשפטית על ידי שר המשפטים החדש יריב לוין הנתפסת בעיני רבים כניסיון לחסל את מורשתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק. על רקע הסערה, ותוך הישג עיתונאי לא מבוטל שוחח ארליך במשך שעות ארוכות עם הנשיא שנתפס לא רק כלעומתי למגזר החרדי אלא כאחד מ'גדולי הדור' החילוניים.
"זו פעם ראשונה, אחרי 30 שנות מלוכה אקטיביסטית, שברק נתקל בעיתונאים שלא סגדו לו, שלא נתנו לו הנחות והטיחו בפניו את כל הטענות כבדות המשקל שהצטברו לאורך השנים".
ובכל זאת, היו שביקרו אתכם על נתינת במה לדמות כזו?
"אני סומך על האינטליגנציה של הקוראים שלנו. אהרן ברק הוא דמות מפתח בפענוחה של המפה הפולמוסית שחווה העם בישראל, החילוני והדתי, לא להביא אותו כאשר ניתנת לנו ההזדמנות – זהו חטא עיתונאי. מאידך, כפי שיכול כל קורא להתרשם, ברק לא הצליח להתמודד עם כל השאלות. כך למשל כשהוא נשאל הם ביצע טעות כל שהיא לאורך השנים – ביצע התחמקות אלגנטית והבטיח כי יתייחס בהמשך, וכאשר נשאל שוב על כך לקראת סופו של הראיון התחמק שוב. הקורא החרדי נחשף איפא הן לאמירותיו של ברק אבל גם לחולשותיו שעלו בצורה גלויה במהלך הראיון".
את השפעתה של העיתונות על הציבוריות גם מול ההנהגה הפוליטית הרשמית מוצא ארליך בשני אירועים נוספים: מתווה הכותל ועבודות הרכבת בשבת. פרסום דבר העבודות בשבת על ידי האתרים החרדים אילץ את ההנהגה הפוליטית לייצר משבר ממשלתי חרף רצונם, וכך גם ביחס למתווה הכותל מול הרפורמים: "משעה שהושגה הסכמה על העברת הכותל הדרומי לידי הרפורמים פתחנו במאבק תקשורתי שגובה בפניות רבות מגופים יהודים אורתודוקסים ברחבי העולם – איך נותנים פתחון פה לרפורמה במקום הקדוש? בכנות אינני חושב שגדולי ישראל כלל ידעו מההסכמה למתווה, אולם אין ספק שבעקבות המאבק שהובלנו, ההנהגה הפוליטית נכנעה והמתווה בוטל".
ישראל גרובייס מבדיל בין העיתונות היומית ה'פורמלית' המייצגת באופן מובהק את 'דעת התורה' לעיתונות העל-מפלגתית המאפשרת דיון רחב יותר בשאלות רבות שהיומונים המפלגתיים מנועים מלעסוק בהם. "היומונים לא הבינו שהקונספציה בה הם מחזיקים לא רק הובילה להתפצלות אין סופית של העיתונות, אלא היא אף איבדה את מהימנותה בשאלות פנים פוליטיות".
מאידך גם העיתונות העל-מפלגתית לא חפה מביקורת לטעמו: "המאבק המתמיד של השבועונים למשל בביקורת של העיתונות המפלגתית שמעמידה בספק את הלגיטימיות שלהם, פוגע ביכולתם לייצר עולם ערכי מגובש ויציב. הגיעה העת שהעיתונות החרדית תתכנס ותקבע סט של ערכים וכללים כיצד יש להתנהל מול שורה של נושאים, כמו סוגיות מדיניות, שאלות אקולוגיות, אתגרים מודרניים ועוד".
זהירות משותפת לכולם
אל מול התובנות הללו, מופיע מחקרו של משה קלמן הטוען כי בסופו של יום, המדיה החרדית כולה, מודפסת ומקוונת, מתכנסת סביב אקסיומה אחת: זהירות גלויה 'לא לחצות את הקווים' ולערער את יסודותיה המוסכמים של הסוציאליזציה החרדית.
כך למשל, אומר קלמן, ידווחו השבועונים על אינטריגות פוליטיות פנים-חרדיות אך תוך זהירות שלא לערער על הלגיטימיות של פוליטיקה זו. למרות העובדה שחלק מן הכותבים, נמנים במקרים רבים על השכבה המודרנית של החברה החרדית, תחקירים 'שיחסלו קריירות פוליטיות חרדיות', קריאות לרפורמות חינוכיות במוסדות המרכזיים, עידוד פוליטיקה מגדרית-חרדית, או תקיפה של רבנים ידועי שם הנוהגים למשל להפלות בהליך ההרשמה תלמידים על רקע מוצאם האתני, לא ימצאו את מקומם בין דפי העיתון.
באופן אולי מפתיע, ארליך לא מסתייג מן הממצאים: "חד משמעית, לא נפרסם תחקירים כנגד רבנים, גם לא נזעזע את יסודותיה של הפוליטיקה החרדית. עיתון הוא כלי מחנך ואנו לא שוכחים זאת לרגע". ארליך מספר כי גם סביב הצבת תמונתו של אהרן ברק עטור בתפילין בשער העיתון התקיים פולמוס ארוך שבסופו הוחלט כי לא רק שהתמונה לא תוצג בשער, אלא אפילו דיוקנו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס ללא תפילין תוסר. "הייתה הבנה כי הצגת דמות כזו בשער העיתון אינה ראוייה ברמה החינוכית".
ומה באשר לאתרים החרדים? "האופן שבו צמחה העיתונות החרדית המקוונת יצר תחושה שהחברה החרדית עומדת על סף מהפכה", אומר קלמן, "היו הרבה סיבות לחשוב שכניסתם של האתרים החרדיים תביא לשינוי במאזן הכוחות הפוליטי והחברתי, שהם יהפכו להיות השופר הדמוקרטי של החברה החרדית. בפועל, זה לא התרחש. רחוק מכך. גם אתרי החדשות החרדים ימנעו מכל ניסיון שעלול לזעזע את אָשיותיה של החברה החרדית".
במהלך המחקר ערך החוקר סקר שבחן את עמדות הציבור ביחס לשאלות אלו. באופן מפתיע עלה כי לא פחות מ-54% מהמשיבים השיבו כי לדעתם באתרי החדשות החרדיים לא קיימת נכונות לחשוף שחיתויות של פוליטיקאים חרדיים. 24% השיבו כי קיימת נכונות בינונית, מספרים אלו לדעתו של קלמן מצביעים על רמת אמון שאינה גבוהה בזירות אלו.
אלא שגם בשדה זה, אולי שוב באופן מפתיע, מסביר אחד מעורכי האתרים הגדולים ל'המקום', כי אין לו ויכוח עם ממצאיו של קלמן: "אתרי החדשות הגדולים כמו 'כיכר השבת' ו'בחדרי' לא פועלים בשדה מופקר. אולי תופתע אך גם לאתרים אלו יש אינסטנציה רוחנית איתה הם מתייעצים. מספרי הגולשים באתרים החרדיים הוא עצום, עשרות מונים מעל העיתונות היומית, ולנו כעורכים יש אחריות כבירה. ילדים ונערים חשופים אלינו, וכמובן אברכים ונשותיהם. אנחנו לא 'מאקו', ואנחנו גם לא קו נייעס או ווטסאפ חסר גבולות, אנחנו גוף עיתונאי שכח רב ניתן בידיו ועלינו להיזהר".
הוויכוח בין שוללי השיח הפתוח לאלו שדורשים דמוקרטיה מוחלטת בעיתונות החרדית יימשך מן הסתם עוד שנים. אולי, על רקע ההתפוצצות הטכנולוגית, אף יחריף. אולם נדמה כי מכלל הדוברים מכל הצדדים – עולה תמונה אחת המוסכמת על כולם: העיתון, השבועון, המקומון, האתר החדשותי, הינם כלי מחנך ובעל השפעה ראשון במעלה. בכוחו לא רק לחסל קריירות וארגונים, אלא גם לעצב את דעת הקהל, לייצר גבולות השיח ולהשפיע על חינוכו של כל ילד וילדה בישראל. יודעים מה? גם של מבוגר ומבוגרת.
איך משתמשים בכח הזה? התשובות על כך כאמור חלוקות ומן הסתם תישארנה כאלו. על עצם קיומו של הכח, מתברר – אין חולק.
עיתונים: מן הארכיון, צילום רקע: Shutterstock
