כמי שמילא שורה של תפקידי מפתח במערכת הביטחון, בהם: ראש המטה לביטחון לאומי וראש חטיבת המחקר באמ"ן, ליעקב עמידרור יש עמדה מגובשת בכל הנוגע למערכה שמתנהלת בעזה וגם ביחס לזו שמאיימת לפרוץ מצפון. בשיחה שקיימנו בביתו שבשרון הוא מנסח בבהירות את היעדים שיש להציב למלחמה, ומנתח בשיטתיות את כשלי התפיסה שהביאו אותנו עד הלום. לחלקם, הוא מודה, היה שותף בעצמו.
הוא נולד יום לאחר ההכרזה על הקמת המדינה ושירת בצה"ל לאורך עשרות שנים, כשהוא ממלא תפקידי מפתח בעיקר בתחומי המודיעין וההדרכה. הוא היה האלוף הדתי הראשון בצה"ל שלא זכה בדרגה כרב צבאי ראשי, אך הוא עצמו לא מייחס לזהותו הדתית משקל של ממש בהקשר זה.
הרצון ליטול חלק במאמץ המלחמתי האיץ את זרם המתגייסים החרדים למסלולי שלב ב' בצה"ל, והעיסוק בשאלות הגיוס והנשיאה בנטל צפו שוב על פני השיח הציבורי, והפעם גם בשיח החרדי הפנימי. גם על הסוגיה הזו דיברנו, וגם בה הייתה לעמידרור משנה סדורה. אבל אי אפשר שלא לפתוח בסוגיה הכואבת שניצבת בלב השיח הציבורי על המלחמה: החטופים שבידי חמאס ושאלת היחס בין שחרורם לבין הניצחון על חמאס.
אחד הדברים שמייחדים את המלחמה הזו מראשיתה הוא המתח המובנה שמתקיים בין המחויבות להשמדת חמאס, לבין הטיפול בסוגיית החטופים.
"נכון, יש שתי מטרות שאינן חופפות. אחת היא המטרה ההיסטורית שלשמה יצאנו למלחמה – לחסל…
