בשולחן העריכה של משרד החינוך יושבים אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, אבל נדמה שלמקצועות ההומניים במגזר החרדי – ספרות, תנ״ך, אזרחות והיסטוריה, יש שולחן אחר לגמרי. לא רק תכנים אחרים, אלא גם נרטיבים אחרים, מטרות אחרות, דרכי הוראה אחרות ובמקרים מסוימים, גם ספרים שמעולם לא אושרו רשמית.
מי שינסה להשוות את תוכניות הלימודים שבחינוך הממלכתי דתי לאלה של המחוז החרדי, יגלה הבדלים עמוקים לא רק במה שנלמד אלא בעיקר באיך נלמדים הדברים. בעוד שבחלק מהמחוזות יש פורטלים מפורטים, מערכי שיעור זמינים וכלי הוראה דיגיטליים מתקדמים, במחוז החרדי מסתפקים לא פעם בקובץ PDF בן עמוד אחד, או מפנים את המורות לספרים שנכתבו לפני ארבעים שנה, בלי כל בקרה או אישור רשמי. התוצאה היא שמורות רבות מאלתרות תוכן לבד או מלמדות לפי מה ש״נהוג״, גם אם לא נכתב בשום מקום.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
מעבר לשאלות של תוכן, קאנון ושיטות הוראה, נמצא פער גדול באמת: המיומנויות. ההבדל בין קריאת שיר לבין הבנת עומקו, בין מושג דמוקרטי לבין שיח ערכי, בין קריאת מקור תנ״כי לבין פענוח משמעותו – הוא בדיוק המקום שבו תלמידים ותלמידות מהמגזר החרדי עלולים להיתקל בקיר, כשאין להם הזדמנות ללמוד את שפת ההומניסטיקה בגובה העיניים, בכלים שמתאימים להם באמת.
בעוד שרמת הלימודים הריאליים בבתי הספר החרדיים המגישים לבגרות עולה בהתמדה (יעיד על כך המספר הרב…
