ושוב איתנו: גיוס חרדים. ולא בכדי.
אין ספק שביום שאחרי המלחמה התביעה כלפי החרדים תהיה עמוקה ונוקבת. כבר היום, בתגובה לתזכיר התיקון לחוק הגיוס החדש, הקובע הגדלה דרמטית בהיקף זמן השירות לחיילי חובה ומילואים, העלו רבים את הנושא. "צה"ל לא אמר זאת רשמית, אבל תמיד גרם להבין שאין לו צורך בחרדים", הגיב שאול אמסטרדמסקי. "אם המצב השתנה וצה"ל זקוק ליותר לוחמים, יש 100,000 אברכים שהוא מוזמן להתחיל לגייס. אחרת, שלא יקבלו קצבאות".
"המלחמה הזאת, בנוסף להיותה אבן דרך משמעותית בהיסטוריה של מדינת ישראל, תהיה אבן דרך משמעותית במערכת היחסים בין החברה החרדית לבין החברה הישראלית", כתב עמיעד כהן. נדמה שהוא צודק, וכבר כעת יש להיערך לקראת "היום שאחרי". לשם כך, אבקש לעמוד על אופי חדש ושונה של התביעה לגיוס חרדים. מתוך כך, שמא נוכל להציע גם מענה חדש.
לאחרונה פורסם מכתב גלוי שנכתב על-ידי אימהות דתיות לאימהות חרדיות. המכתב, שנחתם בינתיים על-ידי למעלה מ-800 נשים, מבקש מהנשים החרדיות לקרוא לבניהן להתגייס לצבא: "אנו קוראות לכן להוביל את המעשה הנדרש, לקיים יחד עם כולנו את הציוויים 'לא תעמוד על דם רעך', 'ואהבת לרעך כמוך'".
סיכויי המכתב להשפיע על שיעורי הגיוס כמובן נמוכים. קשה לצפות מהאישה החרדית, שצמחה בערוגה שונה מאד ושגיוס בנה מעולם לא עלה על דעתה, לעודד את הבן להתגייס – ולא בכך אעסוק. תמורת זאת, אבקש להדגיש את סגנון המכתב.
צמד המילים השכיח ביותר בהקשר של סוגיית הגיוס על גלגוליה הרבים, "שוויון בנטל", כלל אינו מופיע במכתב. גם לא המילים הבודדות – לא "שוויון" ולא "נטל". במקום שפת השוויון, המכתב מדבר בשפת האחווה:
"אנו יודעות שרבות מכן כואבות איתנו את כאב השכול והנופלים לאורך שנים ובעיקר בימים הקשים מאז שמחת תורה. ראינו בחודשיים האחרונים מאמצי עזרה וסולידריות של נשים חרדיות במגוון דרכי סיוע למשפחות מפונים ולמשפחות חללים. […] לאורך הדורות נשים בישראל ידעו לפעול באומץ ובהקרבה, במקום שגדולים ומנהיגים נכשלו. אנו מאמינות שאף כאן התיקון יכול להתחיל מנשים ואימהות בישראל".
המכתב לא לבד. אלה המעלים כיום את סוגיית הגיוס, ובעיקר בני הציונות הדתית הלוחמים בחוד החזית ומשלמים מחיר כואב מנשוא, נוטים לדבר בשפת האחווה היהודית ולא בשפת השוויון הליברלית-משפטית. לדעתי, הצדק איתם.
טענת השוויון מוגבלת, לטעמי, ביעילותה. אי-שוויון עשוי אמנם לקומם אותנו, אך הוא אינו מעורר השראה. אף אחד לא קם בבוקר מתוך משאלת לב לקיים את ערך השוויון, מה עוד שבלי כפייה של משטר טוטליטרי לעולם לא נגיע לשוויון מלא. זה בלתי אפשרי. דוברים חרדים רגילים להדוף את תביעת השוויון באינספור דוגמאות אחרות של אי-שוויון. נכון, הן לא מקבילות – אבל הן בהחלט מחלישות את יעילות הטענה.
מנגד, טענת האחווה עשויה להיות משמעותית הרבה יותר. האהבה והאחווה הן המניעים הגדולים של הפעולה האנושית: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ז, ח). אנו בהחלט קמים בבוקר כדי לקיימן. בנוסף, קשה להדוף את טענת האחווה, שכן מדובר בערך תורני ואנושי מובהק. בדיון אודות הסטנדרט המשפטי ליחסים בינאישיים קבע אהרן ברק כי אין להשלים עם "אדם לאדם – זאב" אך גם לא לשאוף ל"אדם לאדם – מלאך"; דרך המלך, לשיטתו, היא "אדם לאדם – אדם". התורה אינה מסתפקת בכך ודורשת מאיתנו סטנדרט גבוה יותר: "אדם לאדם – אח". כולנו אחים.
האחווה היא הסיבה שבגינה התגייסו לאחרונה מאות חרדים במסגרת "שלב ב'". היא גם השורש לפעילות ההתנדבותית הענפה של חרדים רבים למען המערכה הנוכחית: הסעת פצועים, הספקת מזון וציוד, נוכחות בהלוויות ובתי אבל, תפילות מיוחדות, וכך הלאה.
היא אף מאפשרת מענה מסוג אחר.
הדרישה לשוויון היא אבסולוטית, בינארית. האחווה, במובן הזה, היא הפך השוויון. היא מאפשרת אבחנות ושוללת את האבסולוטיות. במסגרתה ניתן להציע, למשל, שאלה שתורתם אומנותם (אבל באמת) יתמידו בלימודם ואלפי הצעירים שלא – יתגייסו. ואפשר להציע הצעות נוספות. יש היתכנות לגמישות.
בניגוד לשוויון, האחווה אף יודעת להביא בחשבון צורך ונסיבות. היא מיוסדת על קשר בינאישי ולא על רעיון הגותי, ולכן היא מתחשבת יותר. היא אנושית. נושמת. בתור תנועה בנפש, המילה "עכשיו" אינה נדבקת אליה היטב. אי אפשר לכפות את האחווה. היא כבר קיימת, אך צריך לגלות אותה.
משה רבנו ציפה מבני גד ובני ראובן שינהגו באחווה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב, ו). בהמשך, הוא משווה את העדר האחווה לחטא המרגלים שהניא את בני ישראל מלהיכנס לארץ. העדר גילוי אחווה היה עלול להחליש את העם, עד שמשה רבנו כינה אותו "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" (שם, יד).
זו גם הציפייה מאיתנו. המרת שיח השוויון באחווה מציבה בפנינו תביעה עמוקה אך גם הזדמנות נדירה לתיקון פנימי – הזדמנות למצוא פתרונות שיקדימו את תביעת היום שאחרי. כמובן שיהיו להם מחירים. אנו משלמים מחירים בעד האהבה – "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ז, ח) – וכך גם בעד האחווה. שווה לשלם אותם.
החברה הישראלית מייחלת לפתרונות; רובה מוכן לפשרה ויצירתיות. גם הצבא נמצא במצב של קשב ורצון טוב. בידינו הדבר. עכשיו התור לאחווה.
צילום שער: שניאור מור יוסף
