בביקורת ספרות לא מפרגנת במיוחד, שהתפרסמה באחד מהעיתונים הבריטיים על ספר מסוים, הביעה המבקרת טענה לפיה גיבור הסיפור הוא מדי חזק. גבר, לבן, בטוח במגדרו, ועוד ועוד, בשעה שבעלילה הספציפית יכול היה הסופר להכניס מישהו יותר פגיע, יותר שברירי.
ובכן, גיבור הסיפור הוא יהודי, בעל "זקן רבני", כך לפי המתואר בספר. יהדותו מוזכרת עשרות רבות של פעמים לאורך העלילה, והוא אף חווה אנטישמיות בוטה וקריאות גנאי לא פעם ולא פעמיים במהלכה.
עדיין, כל אלו כאילו לא קיימים בעיני המבקרת. בעולם הנוכחי, גזענות נגד יהודים היא דבר שקוף.
הקמפיין הבריטי 'תבעטו אותם החוצה', שפעל למניעת קריאות גנאי גזעניות באיצטדיונים בבריטניה, התקשה להתמודד עם העובדה שכל הקריאות נגד מיעוטים גונו, אבל קריאות הסתה בליווי המילה "ייד" כלפי מועדון הכדורגל טוטנהם (שכבר דורות מוגדר כ'יהודי', מכמה סיבות שאף אחת מהן איננה שהוא שייך ליהודים), עדיין לגיטימיות.
יתרה מזו, גזענות נגד יהודים נחשבת לעיתים לדבר שהוא עצמו חלק פעיל במלחמה נאורה נגד גזענות. כך, קבוצות רבות בארצות הברית צועקות בעד ניקיונה של ישראל מיהודים מהנהר עד הים. אין להם מושג מי הנהר והיכן הוא הים, אבל ברור להם שהם מגנים על מיעוטים.
הקומיקאי האמריקני-בריטי דייוויד באדיל, הוציא לאור כתב אישום חריף ומוצק כנגד האנטישמיות העכשווית שמוסתרת תמיד בתירוצים ובכיסויים שונים. באופיו הוא קומיקאי חסר גבולות, כזה ששום דבר לא חסין עבורו מבדיחה טובה. הוא חושפני עד כדי אי נעימות. אבל דווקא בספר הזה אין טיפת הומור. כל שורה בו היא כאובה להפליא, ומלמדת על מציאות מדהימה של אנטישמיות סוחפת שהפכה לשיטה.
'לא סופרים את היהודים' אינו ספר המביע רעיון. הוא מסמך מנומק היטב ומגובה בעובדות והוכחות לכל אורכו – הלא ארוך במיוחד. פעם אחר פעם מביא באדיל דוגמאות איומות שמציבות מראה לא פשוטה מול השמאל הפרוגרסיבי, הגדוש באנטישמיות ברורה. הוא מעמת אותם עם הצביעות שבה יהודי הוא מצד אחד "החלש", "העלוקה" ו"העושק", ומצד שני "העשיר", "החמדן" ו"הנצלן". ועוד מגוון תחומים שבהם היהודים מתוארים בו זמנית בניגודים, כמו היותם בולטים במראה היהודי ובו זמנית נוכלים שמסתירים את זהותם, לבנים ואינם לבנים (הוא הריץ בטוויטר האשטאג #יהודיםאינםלבנים ועשה איתו שמות במקרים מסוימים).
בספר מופנה זרקור גם אל תופעות מעניינות המוכיחות את נקודת העיוורון ביחס לאנטישמיות. כמו בעולם הקולנוע שהפך רגיש במיוחד, ובו שחקן לבן לעולם לא ישחק דמות של שחור באמצעות עזרי איפור. מונח ישן ומוכר מכנה בתיעוב את השחרת הפנים 'בלאק פייס'. ומה עם ג'ואיש פייס? אם שחקנים בני מיעוטים שונים יקבלו עדיפות לשחק דמויות "משלהם", הרי שאם מדובר ביהודי, המצב הפוך. באופן עקבי ייפסלו יהודים לתפקיד זה, ואת התפקיד יקבל זר שאולי יעשה את תפקידו טוב, בעיקר אם מדובר בהקצנת הסטריאוטיפ עם אף ארוך וחמדנות וכדומה.
גזענות נגד יהודים היא משהו אחר. לא משנה כמה התוצאות שלה עלולות להיות מחרידות, היא ברמה אחת נמוכה. באדיל נכנס לכל היבט של הנושא, כולל להנגדה בין מצב היהודים החזקים כיום ביחס לדור ההוא (או כמו שתיארה לו ההיסטוריונית דבורה ליפשטדט את סגנון התגובה להיהודים בהקשר לרדיפתם ההיסטורית: "כן, אבל תראו אתכם היום").
בזמן שבו מפגינים פרו-פלסטינים חוסמים פיזית את דרכם של יהודים – לא ישראלים – בכניסה לאוניברסיטאות הגדולות בארצות הברית, כביכול בשם הגנת האומללים בעזה; כאשר נערה יהודייה נחטפת בצרפת וחווה התעללות על ידי מקומי, שמבטיח לרצוח אותה כנקמה על מה שיהודים עשו; כשבלונדון המשטרה מסבירה ליהודים שבמקומות מסוימים אסור להם להסתובב עם סממנים יהודיים – זה כמו הטיימינג המושלם לספר 'לא סופרים את היהודים', שיורד לעומקה של האנטישמיות העכשווית בתפוצות.
לנו, כיהודים ישראלים, העובדה שהאנטישמיות חיה ובועטת היא דבר פשוט. הנקודה הזו מקשה עלינו לפעמים לראות את התמונה הגדולה של חוויית האנטישמיות בגולה. מבלי משים, המבט תמיד הוא דרך המקום היהודי המוחלט, זה שגר בארץ היהודים, ואולי אף שומר מצוות.
דייוויד באדיל מגיע ממקום אחר לחלוטין. הוא בעליל אינו יהודי מאמין, ואינו ציוני. למרות זאת, העובדה היחידה המצוינת בביו שלו בטוויטר (X) היא 'יהודי'.
בעיניו, זו בדיוק העובדה שעימה לא ידעו להתמודד אלו שהאשים אותם באנטישמיות. התגובה האוטומטית של "אתה זועק אנטישמיות רק מפני שאתה ציוני", נדחתה מיד ברגע שבו הוא הוכיח שאינו ציוני בשום צורה, והוא פשוט נתקל ב… אנטישמיות.
למרות שאפשר לנוע באי נוחות מדברים שהוא כותב שם על ישראל, דווקא בשל כך הספר מאפשר לנו הצצה מעניינת לחוויה היהודית של האנטישמיות המזוקקת של אלו שחיים שם. לא תמיד הם אפילו בקשר עם היהדות, ובכל זאת הם מוצאים את עצמם לצידנו אילו חלילה הייתה מתרחשת שואה שנייה.
אירוני למדי לגלות את הסיבה שהספר, שהפך לרב מכר בארצות הברית ובבריטניה, לא ראה אור בעברית. בין היתר היה זה משום שהסופר לא ממש סבל את מדינת ישראל, והקהל הישראלי היה צפוי להגיב בהתאם.
על ישראל הוא כתב בספר, "היא לא מעניינת אותי יותר מכל מדינה אחרת, להניח שאכפת לי יותר – זו גזענות". אני יהודי, הוא אומר, אבל טוען שהזהות היהודית שלו קשורה יותר לדג מלוח, ליל סדר והיותה של אימו ניצולת השואה. "אין לכל אלה קשר למדינה מזרח תיכונית במרחק כ-3,000 ק"מ".
הוא גם האשים לא פעם בקריצה את הישראלים, שהם אינם יהודים כל כך במובן הסטריאוטיפי של המילה.
ואז, אז הגיע השביעי באוקטובר.
פתאום, אפילו למי שהיה דוגמה ליהודי שבעיניו לא קשור בשום צורה לישראל, קרה משהו.
הספר וההקדמה החדשה שלו למהדורה העברית, המנוגדים זה לזה, הם עדות מדהימה למה שעובר בימים אלו על יהודים רבים.
"היום ההוא הביא לתפנית עמוקה ולצורך שלי להפגין סולידריות עם ישראל שאותה לא הרגשתי קודם לכן", הוא מספר בהקדמה הישראלית, "מה שקרה באותו היום גרם לכל מיני פעמונים נוראיים ורבי דורות לצלצל בחדר ההדהוד הארוך והאפל של הזיכרון היהודי. מה שקרה באותו היום היה פוגרום. באותו היום היהודים הישראלים התגלו ליהודים כמוני – אבל אולי גם לעצמם – כיהודים".
כשקוראים את ההקדמה הזו, שבה מוסברת הסביבה שהביאה אותו להחלטה כן לתרגם את הספר עבור הישראלים, ואז קוראים את הספר שמנסה להיות יהודי ולא יהודי בו זמנית, בדיוק כמו שהוא מאשים את יריביו, כמו מנסה לברוח מהעובדה הפשוטה של הסיבה לשנאת היהודים לאורך דורות, ואז שבים שוב להקדמה המטלטלת שלו, כמו מגיעה תשובה מוחצת לשאלה שנשאלת בשתיקה לאורך הספר כולו – "למה?"
כי אתה לא יכול להיות יהודי ולא לספור את היהודים.
לא סופרים את היהודים
- דיוויד באדיל
- 152 עמ'
- תרגום מאנגלית: אילן פן
- ידיעות ספרים והוצאת 'פן'
