זוג עיגולים קטנים צפים על פני אליפסות לבנות פעורות, מתבוננים בי. רגע שבו אנחנו בוהים זה בזו. זרמי פחד עוברים בגופי, ובטח גם בגופו הפרוותי. אוזניו זקורות מעלה. פניו בהולות. ואף אחד מאיתנו לא זז. רגע של קיפאון. עוד חלקיק שנייה והרגע הזה יהפוך לתנועה. אני יכולה לשער, זה יהיה ברח. לא שלי. שלו.
פחדים.
לפעמים הם כמו שועל בודד ביער, בוהה באימה בדמות האנושית שרק רצתה לנשום קצת חושך ושקט. אילו היינו מדברים, הייתי אומרת לו שזה בסדר, באתי רק להתארח בחלקת היער שלו. לא אכפת לי שהוא משוטט, מחטט בשקיות זרוקות ומנסה להשביע את קיבתו. אולי היינו מתיישבים קרוב. הוא, באוזניו המשולשות, נוטה אוזן לשקט שלי.
פחדים.
אנחנו בורחים מהם. כדי לא לראות. אבל הם לא באמת נעלמים. הם חיים שם, בצללים, מאחורי העצים.
פחדים.
אם רק היינו יכולים לדבר איתם. לומר למה הם מבהילים אותנו כל כך, למה לפעמים אנחנו בוהים ולמה לפעמים בורחים עד האינסוף, העיקר לא להיתקל בהם.
פחדים.
גם הם חוששים מאיתנו. גם להם יש מה לומר. אולי היו אומרים: אני רק נראה כמו צל ענק ומאיים, רק מרגיש כמו רוח רפאים אבודה, אבל אני בסך הכול – אתה בעצמך. ככה זה, בחושך הכול נראה מפחיד, מאיים, מפלצתי, קוסמי, בדיוני.
זה אנחנו.
הצל שעל האבן – זה אנחנו.
זה הרעש שאנחנו עושים.
זה הפחד שלנו – מעצמנו.
לפעמים, אני רוצה להושיט יד לפחד. "היי, נעים מאוד, זו אני".
הוא ילחץ את ידי.
"נעים מאוד", יאמר. "את – זו אני. אני – זו את".
ואז נשב מול הצל, רוחות וצללים, ואגלה שאני לא מצליחה לתפוס אותו – הוא לא קיים, לא משנה כמה ענק ואימתני הוא נראה. אנסה להעביר יד דרך רוח הרפאים, וידי תיגע באוויר, סמיך או קריר. הלא קיים יביט בתוכי. משמעותי וקיים יותר מאי פעם. אני.
פחדים.
ככל שהם נשארים בצל כך הם מטילים צל כבד יותר. מזילים טיפות זיעה קרות על עור ברווז, מאיצים לב שדופק בבום בום בום. מריצים מחשבות. מכניסים אותנו לקוביית קרח. לא לעשות. לא לפעול. הם גדולים מאיתנו – תעתועי ראייה, קווים, חרדות, מחשבות. אין להם ממד פיזי בעולם, ובכל זאת הם נוכחים יותר מכל דבר אחר.
עוטפים אותנו בשמיכה לבנה, מבעיתה.
ואז, אני מתחילה להתרגל למה שסביבי. שמה לב שיש גם כוכבים, לא רק קולות של תנים, כלבים ושועלים. שמה לב לפסים של עננים, נמשכים במכחול עדין על שמיים עמומים. לתנודות העצים, לציפורי הלילה, לשולחנות עץ דוממים.
מרחוק, מאחורי ההר, הם ודאי להקה שמספרת זה לזה איך היה, מה יהיה, וכמה נחמד שהירח מלא. אולי אחד מהם כבר מעביר מידע על דמות-אדם שיושבת שם על גדר נמוכה.
גם הם מתרגלים. כי אני לא היחידה.
וכשאנחנו מביטים זה לזו בעיניים – לא בוהים, אלא מתבוננים. חוקרים.
אנחנו מכירים.
וכל הצללים האלה, הם פתאום יצורי לילה נחמדים שמוסיפים ממד ליער חשוך.
הצלילים הם מוזיקת הלילה של היער.
המפחיד כבר לא מבעית.
אני קורצת לשועל, לאוזניים שנחות עכשיו ברכות.
פחדים.
הם מה שאנחנו מספרים לעצמנו.
צל בלי ממד. רוח חולפת.
פחדים.
אני יושבת איתם במעגל סביב מדורה.
אנחנו מדברים, לפעמים גם צוחקים.
"אתם לא קלים", אני אומרת.
הם מגיבים בצלליות מרקדות על אבנים ועצים.
"לא, אנחנו לא קלים", הם עונים.
"אנחנו רק פחדים. חלולים. ריקים.
שרוצים אותך – מתבוננת, לא בוהה. לא קופאת. לא בורחת.
רוצים אותך.
לוחצת יד".
קרדיט תמונת שער: שושי סירקיס
