אור דרך הסדקים

כך מצאנו את עצמנו במעגל בזק בתוך המים, משתפים כל אחד במשהו שמח שקרה בחופשה ובמשהו אחד מאתגר או קשה. להפתעתנו הילדים זרמו ושיתפו כל אחד בענייניו

אולי יעניין אותך גם

שבת בבוקר. אני חוזר מבית הכנסת עם הבנים. כל המשפחה מתקבצת סביב השולחן לקידוש. רק שבמקום אוכל, כל אחד מבני הבית מחזיק בידו גלידה. אבל מה אני מתחיל מהאמצע? ברשותכם אחזור לנקודת ההתחלה.

הכל התחיל אי שם לפני כמה שנים כשרעייתי ואנכי הרגשנו שאנחנו ממש רוצים לפתח אצל הילדים שפה רגשית. אבל איך למען השם אפשר להושיב שלושה ילדים לשיחה פתוחה? כאן, אני מתוודה, עלתה במוחי תחבולה. הרי ילדים אוהבים גלידות, אז נושיב אותם לגלידה ואז נראה איך מתגלגלים.

באותו שבוע, בסבב הקניות לכבוד שבת, העמסתי על העגלה כמה גלידות וטילונים מהזן המשובח, זה שנקרא בפי הילדים "שווה", והתחלתי להתכונן למפגש.

שבת בבוקר יום יפה, דמות מנחה הקבוצות שבי התעוררה לחיים. מצאנו את עצמנו מסדרים חמישה כיסאות במעגל במרכז הסלון ומושיבים את ילדינו ואותנו עצמנו, איש איש וגלידתו בידו.

ההנחיה הייתה כדלהלן: כל אחד משתף את יושבי המעגל במשהו אחד טוב שקרה לו השבוע והוא מבקש להודות עליו. בנוסף הוא בוחר מישהו אחר ומציין אותו לשבח על משהו טוב שהוא עשה השבוע. 

נשמע פשוט? לא ממש. פערי הגילים בין הילדים, שתיקות, בריחה לדברים בנאליים, ועודף סוכר שכרוך בכל ביס וביס והופך את משתתפי המעגל לקפיצים אנושיים, קצת שיטחו את החוויה והובילו לרגעים שבהם שאלנו את עצמנו: למה אנחנו עושים את זה. 

עם הזמן והשנים, הילדים פיתחו את השריר הזה, ששם לב לדברים טובים שקורים ושומר אותם במקום נגיש בתודעה, שפוקח עיניים לראות משהו טוב שמישהו אחר עושה. סבב הגלידה הפך למנהג קבוע אצלנו. קראנו לו "מעגל תודה". עד כדי כך קבוע, שלא מעט אורחים שבאים לביתנו וכמובן מצטרפים למעגל, מאמצים את הרעיון ומנהיגים אותו בביתם שלהם גם כן.

בחופשה בקיץ האחרון ישבנו יחד כל המשפחה במעיין, ואז הבריקה רעייתי שלא מספיק לדבר רק על רגשות טובים, אלא יש כוח מיוחד גם לדיבור ושיתוף של רגעים מאתגרים. כך מצאנו את עצמנו במעגל בזק בתוך המים, משתפים כל אחד במשהו שמח שקרה בחופשה ובמשהו אחד מאתגר או קשה. להפתעתנו הילדים זרמו ושיתפו כל אחד בענייניו.

כמה ימים לאחר מכן עברנו תאונה (עליה כתבתי כאן באחד הגיליונות הקודמים). על כורחנו מצאנו את עצמנו משתפים זה את זה ברגשות לא פשוטים בכלל.

עם הזמן הבנו שגם במעגל התודה שלנו לא מספיק לשתף רק בחוויות הטובות. אם שיתוף באתגרים עבד לנו בתוך מי המעיין, למה שלא ננסה את זה גם בשבת בבוקר? וכך בחודש האחרון הוספנו למעגל, לצד התודה והמחמאה, את השאלה השלישית: "משהו קשה או מאתגר שעברתי השבוע, ואיך התמודדתי איתו".

מסתבר, כך גילינו, שדיבור על קושי ואתגר מייצר חיבור שאין לו שום תחליף. הטוב, כבודו במקומו מונח. אולם שיתוף ברגעים הפחות טובים שלנו, חוץ מהפריקה וההדהוד שלהם, ומלבד התוקף שאנחנו נותנים לעצמנו ומקבלים מהאנשים שמקשיבים לנו, בעיקר הופך אותנו לאנושיים. לבני אדם שאפשר להתחבר אליהם דווקא דרך נקודות השבר וחוסר המושלמות. 

אולי לכך היתה כוונתו של המשורר לאונרד כהן באמרו "בכל דבר יש סדק, דרכו נכנס האור".

איור: shutterstock

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?