אור דרך הסדקים

כך מצאנו את עצמנו במעגל בזק בתוך המים, משתפים כל אחד במשהו שמח שקרה בחופשה ובמשהו אחד מאתגר או קשה. להפתעתנו הילדים זרמו ושיתפו כל אחד בענייניו

אולי יעניין אותך גם

שבת בבוקר. אני חוזר מבית הכנסת עם הבנים. כל המשפחה מתקבצת סביב השולחן לקידוש. רק שבמקום אוכל, כל אחד מבני הבית מחזיק בידו גלידה. אבל מה אני מתחיל מהאמצע? ברשותכם אחזור לנקודת ההתחלה.

הכל התחיל אי שם לפני כמה שנים כשרעייתי ואנכי הרגשנו שאנחנו ממש רוצים לפתח אצל הילדים שפה רגשית. אבל איך למען השם אפשר להושיב שלושה ילדים לשיחה פתוחה? כאן, אני מתוודה, עלתה במוחי תחבולה. הרי ילדים אוהבים גלידות, אז נושיב אותם לגלידה ואז נראה איך מתגלגלים.

באותו שבוע, בסבב הקניות לכבוד שבת, העמסתי על העגלה כמה גלידות וטילונים מהזן המשובח, זה שנקרא בפי הילדים "שווה", והתחלתי להתכונן למפגש.

שבת בבוקר יום יפה, דמות מנחה הקבוצות שבי התעוררה לחיים. מצאנו את עצמנו מסדרים חמישה כיסאות במעגל במרכז הסלון ומושיבים את ילדינו ואותנו עצמנו, איש איש וגלידתו בידו.

ההנחיה הייתה כדלהלן: כל אחד משתף את יושבי המעגל במשהו אחד טוב שקרה לו השבוע והוא מבקש להודות עליו. בנוסף הוא בוחר מישהו אחר ומציין אותו לשבח על משהו טוב שהוא עשה השבוע. 

נשמע פשוט? לא ממש. פערי הגילים בין הילדים, שתיקות, בריחה לדברים בנאליים, ועודף סוכר שכרוך בכל ביס וביס והופך את משתתפי המעגל לקפיצים אנושיים, קצת שיטחו את החוויה והובילו לרגעים שבהם שאלנו את עצמנו: למה אנחנו עושים את זה. 

עם הזמן והשנים, הילדים פיתחו את השריר הזה, ששם לב לדברים טובים שקורים ושומר אותם במקום נגיש בתודעה, שפוקח עיניים לראות משהו טוב שמישהו אחר עושה. סבב הגלידה הפך למנהג קבוע אצלנו. קראנו לו "מעגל תודה". עד כדי כך קבוע, שלא מעט אורחים שבאים לביתנו וכמובן מצטרפים למעגל, מאמצים את הרעיון ומנהיגים אותו בביתם שלהם גם כן.

בחופשה בקיץ האחרון ישבנו יחד כל המשפחה במעיין, ואז הבריקה רעייתי שלא מספיק לדבר רק על רגשות טובים, אלא יש כוח מיוחד גם לדיבור ושיתוף של רגעים מאתגרים. כך מצאנו את עצמנו במעגל בזק בתוך המים, משתפים כל אחד במשהו שמח שקרה בחופשה ובמשהו אחד מאתגר או קשה. להפתעתנו הילדים זרמו ושיתפו כל אחד בענייניו.

כמה ימים לאחר מכן עברנו תאונה (עליה כתבתי כאן באחד הגיליונות הקודמים). על כורחנו מצאנו את עצמנו משתפים זה את זה ברגשות לא פשוטים בכלל.

עם הזמן הבנו שגם במעגל התודה שלנו לא מספיק לשתף רק בחוויות הטובות. אם שיתוף באתגרים עבד לנו בתוך מי המעיין, למה שלא ננסה את זה גם בשבת בבוקר? וכך בחודש האחרון הוספנו למעגל, לצד התודה והמחמאה, את השאלה השלישית: "משהו קשה או מאתגר שעברתי השבוע, ואיך התמודדתי איתו".

מסתבר, כך גילינו, שדיבור על קושי ואתגר מייצר חיבור שאין לו שום תחליף. הטוב, כבודו במקומו מונח. אולם שיתוף ברגעים הפחות טובים שלנו, חוץ מהפריקה וההדהוד שלהם, ומלבד התוקף שאנחנו נותנים לעצמנו ומקבלים מהאנשים שמקשיבים לנו, בעיקר הופך אותנו לאנושיים. לבני אדם שאפשר להתחבר אליהם דווקא דרך נקודות השבר וחוסר המושלמות. 

אולי לכך היתה כוונתו של המשורר לאונרד כהן באמרו "בכל דבר יש סדק, דרכו נכנס האור".

איור: shutterstock

אולי יעניין אותך גם

כי נפלתי קמתי: סיפורו של כפר עציון

שלוש פעמים חרבה ההתיישבות היהודית בגוש עציון שבהרי יהודה, ותמיד קמה מחדש. דווקא בימים קשים אלה, יצאנו לחקור את מסעם מעורר ההשראה של אנשי גוש עציון לדורותיהם, ושל יתומי גוש עציון ששבו הביתה אחרי מלחמת ששת הימים והגשימו שוב את חלום ההתיישבות בין ירושלים לחברון

לצחוק מבעד לדמעות: תפקידו של הומור בימים אלו

מה תפקידו של ההומור בימים אלו? אלו צרכים הוא משרת? והאם בכלל מותר לצחוק בשעות מרות כגון אלו? על הומור בשנות השואה ובימי מלחמה, הומור כמנגנון התמודדות פסיכולוגי, והאופן בו אנו משתמשים בהומור כדי להתמודד עם החרדה והקושי של ימים אלה

חוי בר זאב

באה בטוב

למה חשוב לשמור על מורל גבוה?

במלחמה הנוכחית מול שתי חזיתות, חמאס וחיזבאללה, הכוח הממשי של האויב הוא מול העורף. לכן, ככל שהעורף יהיה חזק יותר מנטלית, יכולת האיום שלהם עלינו תפחת

רוח הבליץ: מה שההיסטוריה מלמדת אותנו על חוסן בשעת משבר

איך שרדו עמים אחרים תקופות משבר קשות מנשוא? מהבליץ על לונדון שהרג עשרות אלפים אבל לא הכניע את הרוח הבריטית ועד החוסן שמפגינים תושבי אוקראינה בימים אלה, יצאנו לאסוף תובנות עבור ההתמודדות הנוכחית שלנו, כאן בישראל

הרב מיכאל נכטילר

רגע של עיון

אחרי שנפלו השמים

המכה הבלתי נתפסת שקיבלנו אינה דורשת מאתנו חשבון נפש שגרתי, אינה מבקשת פשפוש במעשים שאנו יודעים לעשותם – היא זועקת קודם לכל: העמידו סימן שאלה

שומרים הפקד לך: החרדים מתגייסים

מתחילת המערכה אנו עדים להתפקדות חרדית רחבת היקף למערך הלוחם ולצבא בכלל, לצד פעילויות החסד המסורתיות. בני כל הגילים הופכים לחיילים בכל הגזרות, כיתות הכוננות הולכות ומתרחבות בערים החרדיות. הציבור מגיב לתחושת האיום הקיומי בהתגייסות חסרת תקדים

כניסת מנויים

כניסת מנויים