למחרת הלווייתו של הגר"ח זצ"ל, נשלח למסכי פרסומת המציעה, "לבקשת רבים" כמובן, רכישה של "פוֹנְט ר' חיים" – מה שיאפשר לכל בית בישראל להדפיס דברי תורה ומודעות בכתב-ידו של "מרן שר התורה". הייתה בהצעה מקוריות, אבל היא בהחלט לא הפתיעה.
המודעה הזו, אחרי הכל, התפרסמה באווירה השופעת דוגמאות רבות של מה שניתן לכנות "ר'-חיים-מניה" – סגולות בתמורה לתרומה כמקובל, הזדמנויות רכישה שונות, ואינספור סרטונים המתעדים איזה קשר או מסר אישי עם ר' חיים. ידיד אחד, בעל מוסד חרדי, פרסם טור אודות ר' חיים למרות שמעולם לא היה לו אתו קשר כלשהו. "אם כולם גוזרים קופון על גבו של ר' חיים, למה שגם אני לא אגזור?".
תופעת ה"ר'-חיים-מניה" אינה חדשה, כמובן, לימי פטירתו. כולנו מכירים אותה, ולכולנו לא כל כך נעים לדבר עליה. ועדיין, לִפְטוֹר בְּלֹא כְלוּם – אִי אֶפְשָׁר.
ר' חיים היה כולו תורה. זו תמצית סיפור חייו: לימוד, לימוד, ועוד לימוד תורה. ביום ההלוויה, העיד עליו נכדו שכאשר נדרש לאכול שוקולד (כדי להמתיק מרירות בפה שממנה סבל) ר' חיים כלל לא ידע כיצד אוכלים את המוצר המוזר. הוא חלק עם הקב"ה את אותן ד' אמות של הלכה, ומעבר לכך לא היה לו כלום. הוא היה הרשב"י של הדור, "תורתו אומנותו" במובן המלא, כזה שלא מותיר מקום לשום דבר אחר.
וכאן הבן שואל: כיצד דווקא תופעת ר' חיים המופלאה הפכה לדבר הכי ממוסחר (בַּיי פאָר) בציבור החרדי? סגולות ר' חיים, חתימות ר' חיים, תמונות וסרטוני ר' חיים, פרפרנליה של ר' חיים, וכעת כל אחד עם ה"ר' חיים שלי" – אופרציה עסקית ענקית סביב דמותו. והרי יודעים אנחנו שאסור לעשות את התורה "קרדום לחפור בה" (אבות ד, ה), עד שבקושי התירו חכמים לרבנים ומלמדים ליטול שכר ולאברכי הכוללים לקבל מלגה – ואילו כאן התורה עצמה הופכת למסחרה עצומה. הייתכן?
הנושא מקיף היבטים רבים הראויים לדיון, אך הבעיה מתחילה בכך שאיבדנו את הרגישות שלנו. "ראיתי בני עליה", אמר ר' שמעון בר יוחאי עצמו, "ומועטים הן" (סוכה מה, ב). דמויות כמו הגר"ח זצ"ל, כאלה שיכולות לחיות בניתוק מרבי מעולם המעשה, מעטות הן מאד. הרוב המכריע, כולל מרביתם של אלו הזוכים לתואר "תורתם אומנותם", יחיה בסוף עמוק בעולם המעשה. ועולם המעשה, מה לעשות, עיקרו מסחר.
מכאן נובעת תופעת הלוואי מתוך ריבוי לומדי התורה – כמובן ברכה נפלאה כשלעצמה – של יציקת התורה לתוך כלים של מסחר, כלים שאינם ראויים לה. התורה עצמה נכנסת לתוך מסגרת של סחר – מצב שהרמב"ם מכנה חילול ה', ביזוי התורה וכיבוי מאור הדת (הלכות תלמוד תורה ג, י) – ומכאן נוצר טשטוש עמוק בפגם המהותי של עשיית התורה "קרדום לחפור בה".
ידוע לי שיש כאלה המחפשים אשמים בתופעה הכאובה שבה אנו דנים, אך האמת היא שכולנו אשמים – אשמים בכך שלא חיזקנו את היסוד הגדול שהתורה היא למעלה מכל ערך, שלא הצלחנו לשמר את ההפרדה החיונית בין עולם התורה לבין עולם המסחר, שנכנענו לכוחות השוק שהשתלטו על התורה עצמה. או לשון אחר, כזו שמלמדת זכות: אף אחד אינו אשם. בנסיבות החיים שנוצרו, תופעת המסחר בתורה הפכה בלתי נמנעת.
לנו, קבוצה שנקראת בשמות רבים ולענייננו כאן "חרדים בעולם המעשה", יש תפקיד גורלי בהובלת תהליך של תיקון. בידינו ליצור מחדש את ההפרדה החיונית בין תורה לבין מסחר – בין ערך ארצי, גדול ככל שיהיה, לבין "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף" (משלי ג, יד). ביכולתנו להחזיר עטרה ליושנה, להצמיח ציבור נפלא ההולך בדרכו של ר' ישמעאל ונושא את עיניו לדמויות ההוד כמו הגר"ח זצ"ל. אולם, הדבר תלוי בקיומם של שני תנאים.
האחד הוא שעולם התורה שלנו יהיה חזק ואיתן, הן בלימוד תורה במסירות וברצינות, והן בקיומה בכל פרטיה ודקדוקיה. עלינו לדאוג שמרוב סחר לא נאבד את סַחְרָהּ. השני הוא שגם עולם המעשה שלנו יהיה עולם נקי, כזה שמתנהל בקפידה על-פי התורה אך אינו מתפתה לסחור בתורה עצמה – פיתוי שקיים בסביבתנו באינספור וריאציות. תפארתנו תהיה בשילוב השניים, לימוד התורה ועיסוק בעולם המעשה, בלי שהאחד יפלוש לגבולו של השני.
הלוואי שחיזוק זה יהיה לעילוי נשמתו של מורנו מופת הדור הגר"ח זצ"ל. מי יתן תמורתו.
