זה סיפור על חבר טוב שחווה פגישת שידוכין מעיקה. לא באשמתו, גם לא באשמתה, אבל הפגישה לא זרמה. השיחה נקלעה לפינות, נתקלה בזוויות, ורק השתיקות היו מעגליות, חוזרות על עצמן שוב ושוב. שאלה אחת הטרידה את המשודכת: אתה אוהב ללמוד תורה? תראי, ניסה החבר שלי לענות: לא תמיד זה קל, ברור שאני מאוד מחובר, זה מה שאני עושה כל היום, אבל אוהב? אוהב ממש? בנסיבות המקום והשעה, המילה הזו, הייתה נראית לו גדולה מדי, ממלאת עולמות. וההיא לא מוותרת: 'אבל אתה אוהב תורה? בשלב מסוים הוא איבד את סבלנותו, והקשה בחזרה כמו יהודי טוב: 'את אוהבת צניעות'? בית נאמן בישראל, כמו שאתם בטח מבינים, לא יצא מהפגישה הזו, אבל מאוחר יותר באותו לילה התפתח אצלנו בחדר הפנימייה דיון סוער. איש ממיטתו, ניסינו להבין אם אפשר לומר שאנחנו אוהבים תורה.
אהבה, היא תחושת חיבור אל משהו שהוא גדול מאיתנו. הניצוץ ניצת כאשר מולנו ניצב משהו שמעיף אותנו אל מעל ומעבר, עוקר אותנו מכל הבינוני הרגיל, ומשנה את קצב השגרה. זו אותה פעימת לב חסרה, עליה מדלג הלב, כשאנחנו מרגישים את האהבה נוקשת על דלתי הלב ונכנסת אל תוך חדריו.
הרופא הגדול והפילוסוף האלוהי, מלמד אותנו את הדרך להגיע לאהבת ה', והיא די פשוטה. כל שנדרש מאיתנו הוא רק דבר אחד – להתבונן. לעצור רגע ולהתבונן בכל היופי המוטרף הזה שסביבנו, בכל הפלא ההיסטרי הזה שמקיף אותנו מכל כיוון, משמי השמים ועד עלי הכותרת, ממחזור הדם עד סליל הד.נ.א. – "בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים" כותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה "וְיִרְאֶה מֵהֶם חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ – מִיָּד הוּא אוֹהֵב… וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל" אם מתבוננים בחכמה הנפלאה ובסדרי הגודל הבלתי נתפסים שלה, מתעורר מיד נחשול אהבה אדיר ורצון להתחבר ולהידבק בה.
אבל קצת כמו אותו חבר מפגישת השידוכים, שלא יכול היה להבין את המונח 'אהבה' לכל אורכו, ולו בגלל קוצר שנותיו; קצת כמו לשמוע אז את הרב הזקן מצביע על הרבנית ואומר: אתה רואה את האשה הזקנה הזו שם, המקומטת והכפופה, אני אוהב אותה, ומיום ליום אני אוהב אותה יותר; כמה מופרך זה נשמע לאוזנינו הצעירות. קשה היה להבין.
רק היום ממרחק השנים, ברור למה התכוון הרב. שהרי האהבה מתעטפת בשכבות, מתעבה ברבדים, והופכת חזקה מסלע, דווקא ככל שעובר עליה הזמן. החוויות המשותפות, רגעי הביחד, בטוב ובפחות טוב, כולם נצברים זה על זה, ובונים קומה על קומה את הבניין היציב והמורכב.
כך גם אהבת התורה, ככל שאנו זוכים להיחשף עוד ועוד לעוצם גדולתה ומלוא יפעתה, לסדרי הגודל העצומים, ולהתאמה המרהיבה בין כל חלקיה, לעומקים הנגלים ולאלו הנסתרים מאחורי קו האופק, וכל זאת לצד הידיעה כי בסופו של יום, לא הצלחנו לתפוס כמעט כלום, כך אנחנו הולכים ונסחפים, הולכים ומתאהבים.
צריך כנראה כמה שנים של לימוד תורה, והצצות מפה ומשם לחלקים שונים שלה, כדי להבחין בעוצמה המהממת שמכה בך בכל הזדמנות. בכל מקום, איפה שלא תשים את היד, ייפתח עולם שלם. נגעת בנקודה לשונית, במילה שנראית מיותרת – בום, מדרשים רמזים, גימטריאות ופרפראות. סברה המופיעה בהלכות גיטין, שבה ומתקיימת בהלכות מקח וממכר, ונלמדת בכלל מפסוק במגילת רות. נושא הלכתי שנראה שולי, כזה שכמעט לא קורה, פוגש נושא אחר שדומה לו, והנה כמה ספרי שו"ת ותשובות ארוכות מפרטות על הנושא הזה בדיוק. עוד ועוד רבדים, עוד ועוד הצטלבויות של הגן הפלאי הזה, הזוהר בשלל גווניו. והכל תואם, הכל משתלב, ומדויק להפליא.
הדרך היחידה להבין את השלמות הפלאית הזו, היא ההבנה שהיא באמת לא מכאן, וכמו שקורא לה החזון איש: 'האצילה בת השמים'.
ללכת שבי אחריה.
צילום: Depositphotos
