לאחרונה התפרסמה הידיעה כי השר לענייני ירושלים ומסורת ישראל, מאיר פרוש, פעל מול שלטונות אוקראינה לטובתו של אליעזר ברלנד (המנוע כעת מכניסה למדינה). המקרה מצטרף למקרים אחרים שבהם מדינת ישראל סייעה לביצור מנהיגותו של ברלנד, כגון בהדלקה במירון רק לפני כחצי שנה.
ברלנד, להזכיר, הוא עבריין שהורשע בעבירות נוראות – כאלה שהרסו את חייהם של קורבנות רבים וגרמו לחילול שם שמים בקנה מידה עצום. מלבד הכרעת ערכאות המדינה, פורסמו נגדו פסקי-דין חריפים של מספר בתי דין. מכתב של זקני חסידות ברסלב קבע כי "האיש הנ"ל הינו מכשול נורא ואיום לכלל ישראל", וקרא עליו את דברי חז"ל לפיהם "שתיקה לנוכח מעשיו של עבריין נחשבת כחיזוק וחיפוי למעשיו".
וכאן הבן שואל: כיצד פרוש מסוגל להרשות לעצמו לסייע, פומבית וציבורית, לאדם זה, כשהוא מחזק את מעמדו ואת שליטתו על קהל מעריציו? יתרה מזו, כיצד אנחנו שותקים לו? למיטב ידיעתי, לא נשמעה ולו מילה אחת של גינוי בשלוש הרשויות של האוטונומיה החרדית – הרבנית, הפוליטית והתקשורתית – זאת למרות שפרוש הוא נציג הפועל בשמנו. כשאנו רוצים למחות, עומדים לרשותנו מגוון כלים כבדים שידענו להפעיל נגד 'גזרת המשקאות הממותקים', חסידות בעלזא ומתווה לימודי האנגלית, מאפיית אנג'ל, וכהנה רבים. ואילו דווקא כאן, כאשר שתיקתנו עשויה להתפרש כהסכמה וחובת המחאה מוטלת עלינו, הסתיימה לנו התחמושת.
בתור ציבור…
