מישהו צריך לעשות את זה

טיפה שמִתכללת בנהר של טיפות, איש שחולם על פסנתר וסוחב את חלומו, ונער טהור אחד שעומס על כתפיו את משא העם ומתנדב ראשון למשימה

אולי יעניין אותך גם

לילה סתווי בירושלים, אני יושב בחדר לא גדול עם כמה עשרות אנשים שהתקבצו למפגש מיוחד במינו. בקדמת החדר יושבת המשוררת הירושלמית רבקה מרים ולצדה היוצר עקיבא נתן. "אני מרגישה שהתקופה הזו היא גדולה ממידתנו", אומרת רבקה, "כל כך הרבה אנשים שונים, ייחודיים, חווים כעת 'יחד' גדול מאוד. לכל אחד יש טביעת נפש ייחודית, אבל אנחנו כעם גדולים מסך חלקינו". ניגון והיא ממשיכה. "בתקופה האחרונה אני עסוקה במחשבה: איך מרגישה טיפה בתוך נהר? האם היא אומרת לעצמה, אני כזו קטנה, חסרת משמעות בין מיליוני טיפות, או אולי היא מאושרת ומלאת משמעות על כך שהיא חלק מנהר כל כך גדול?".

כשיצאתי מהמפגש אל הרחוב הירושלמי הקריר ראיתי מולי פסנתר ישן נוסע ומאחוריו איש. האיש מניח את ידיות העגלה עליה מונח הפסנתר ומוחה את הזיעה ממצחו. "אתה צריך עזרה?", אני שואל אותו. "לא, זה בסדר. יש לי כוח, אני בסדר". "כמה מרחק אתה סוחב את הפסנתר ככה?", אני מתעניין. "כבר שעה וחצי, ויש לי עוד שעה וחצי ככה, אבל אני חזק, אני כל כך רוצה פסנתר, זה מאמץ של פעם בחיים". "למה לא תיקח הובלה?", אני תמה. "אין לי כסף, אבל אני יכול לעשות את זה", אומר האיש וממשיך לדרכו.

לפני כמה ימים התבשרנו בצער על נפילתו של עמית בונצל הי"ד, קרוב משפחתי, בקרבות בלב עזה. כך יצא ובנסיבות הכואבות הללו, עמדנו רעייתי ואני לראשונה בחיינו בהלוויה צבאית, בהר הרצל. בטקס המרגש עלו בזה אחר זה המספידים וסיפרו על גדלות הרוח שלו. ילד גיבור שבעשרים ושתיים שנותיו הספיק לעשות כל כך הרבה למען עם ישראל וארץ ישראל.

בהלוויה סיפר אביו שמגיל 16 החליט עמית להקדיש את חייו למען עם ישראל. ״מישהו צריך לעשות את זה״, הוא אמר, והחל להתאמן לקראת תהליכי הקבלה לסיירת מטכ"ל. גם כשהתעלף במהלך הגיבוש למטכ"ל, לא התייאש, התאמן שנה נוספת ושוב קיבל תשובה שלילית. עמית המשיך להתאמן והתקבל לסיירת צנחנים, שם קיבל פיקוד על צוות צעיר יותר עד שהוקפצו למלחמה.

איך מוצא נער צעיר כל כך הרבה תעצומות רוח ונפש, כדי להקריב את עצמו למען ההגנה על עמו? זה משהו שנשמע כמו סיפורים מההיסטוריה. הרי בקלות יכול היה להישבר, להרפות, אבל לא. כאשר הרוח מפעמת במלוא עוצמתה, שום דבר לא יכול לעצור אותה. "מי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך".

אחיו ואחותו סיפרו בהספד, שבבית היו מכנים אותו "עמית אהרון רודף שלום" כי הוא תמיד היה דואג שיהיה צדק, בדרכי שלום. אמו נועה סיפרה סיפור קטן לכאורה, אך דרכו אפשר לראות את האישיות הענקית. יום אחד בערב שבת, בזמן הדלקת הנרות, עמד לידה עמית הילד הקטן וראה אותה שהיא עצובה. הוא לא שאל אותה מה קרה אלא אמר לה: אני הולך עכשיו לבית הכנסת ועוד מעט תהיה לך הפתעה שתשמח אותך. לאחר כמה דקות, דפיקה בדלת. חברתה הטובה נכנסת ומספרת שעמית התקשר אליה וביקש שתבוא לשמח אותה עד שהוא יחזור מבית הכנסת. כזה היה עמית. עם הרגישות המופלאה הזו לאנשים שסביבו.

את יום הולדתו ה-22, חגגו לו חבריו בלב עזה. תלו כמה בלונים וכתבו על הקיר ״בונצ הסבל״. ככה הם כינו אותו, כי זה מה שהוא היה עושה, תמיד מתנדב לסחוב ותמיד סוחב יותר מכולם. הראשון לקחת אחריות. או כמו שהמפקד שלו סיפר: ״כשראיתי שעמית אוכל, ידעתי שכולם כבר אכלו״.

אני חושב על עמית, ועל חבריו, שכמו האיש הנושא את הפסנתר הכבד ברחובות ירושלים נושאים על גבם את משא העם כולו. הלוואי שנדע לחיות זה לצד זה בשלום ואהבת אחים ונהיה ראוים לכך. 

עמית בן יצחק ונועה, תודה לך על שהיית שם בשבילנו.

יהי זכרך ברוך.

איור: בנצי וולמן

אולי יעניין אותך גם

הרב יהושוע פפר

רגע של עיון

מדינת ישראל ועולם התורה הם סיפור אחד 

מהות המסע המוביל מפורים לפסח מובילה אותנו להתבוננות על שני מפעלים אנושיים שזכו לברכת ה' החורגת מדרכי הטבע: האחד הוא מדינת ישראל, השני הוא עולם התורה. הצלחתם גוזרת עליהם אחדות: הם אינם יכולים עוד להתקיים בנפרד 

אהוד בן יהודה

זרם התודעה

ה' עוזר

בתוך החושך של הגלות, כשהכל נראה אבוד והייאוש אוכל בנו ללא רחם, דווקא עכשיו, מתחת לפני השטח מתרחשים תהליכים שמכינים את הטוב הגדול שנועד לנו

עינת ישפה

פסיכולוגיה

למען תספרו

ראוי שנתאמץ לבחור לספר לעצמנו ועל עצמנו סיפורים שמבטאים, מבליטים ומנציחים את הערכים, את הכוחות ואת התעצומות שבנו. אלו  שיאפשרו לנו לצמוח ולשגשג מתוך חירות אמיתית

רועים רחוק: הכירו את הישיבה החקלאית באמצע המדבר

רחוק מן העין, בין נופי המדבר ליד מצפה יריחו, פועלת ישיבה חקלאית חרדית. לצד סדרי לימוד ישיבתיים הבחורים רועים את הצאן, מלקטים ירקות ועוסקים במלאכת יד. המטרה, כפי שמתארים אותה מייסדי ורבני הישיבה, איננה ללמד מלאכה או חקלאות, אלא בנייה עצמית. ביקור במוסד אחר. מאוד

משה שוחט

מגזין

בית הדין ברחוב קרוכמלנה

הסופר היידי הנודע זוכה פרס נובל יצחק בשביס-זינגר, תיאר בספריו ואף הקדיש כרך שלם לאביו הדיין ובית דינו ברחוב קרוכמלנה שבוורשה היהודית. חיי הדחק של איש הרוח שהקהילה לא השכילה להסדיר את משרתו ניבטים במסמך בכתב-יד שנמכר לאחרונה בבית המכירות 'קדם'

תופעה: פריחת הקהילות החסידיות העצמאיות

בלי ששמנו לב, הקמתן של קהילות חסידיות עצמאיות צברה תאוצה והפכה לתופעה רחבה בערים רבות. מהם הגורמים שדוחפים צעירים חסידיים לייסד קהילות כאלה, מה הסגנון המאפיין אותן, ולאן תתפתח המגמה?

כניסת מנויים

כניסת מנויים